לחוקה אין מעצמה סמכות או התחייבות. אין לה סמכות והתחייבות כלל, אם לא כחוזה בין אדם ואדם. והיא גם אפילו לא מתיימרת להיות חוזה בין אנשים הקיימים כיום. היא מתיימרת, לכל היותר, להיות חוזה בין אנשים שהיו חיים לפני שמונים שנה (1). ניתן להניח גם שהיא הייתה אז חוזה בין אנשים שהגיעו לגיל ההסכמה, כך שיהיו כשירים לבצע חוזים סבירים והגיוניים. בנוסף, אנחנו יודעים, היסטורית, שרק חלק קטן, אפילו מהאנשים שהתקיימו אז, נועצו, נשאלו או הורשו להביע את הסכמתם או סירובם בנושא בצורה פורמלית כלשהי. אנשים אלו, אם היו, שנתנו את הסכמתם הפורמלית, כעת כולם מתים. רובם היו מתים ארבעים, חמישים, שישים או שבעים שנים. והחוקה, ככל שהיא הייתה החוזה שלהם, מתה איתם. לא היה להם כוח טבעי או זכות לכבול את ילדיהם. אין זה רק בלתי אפשרי, בטבעם של הדברים, שיוכלו לכבול את צאצאיהם, אלא הם אף לא ניסו לכבול אותם. זאת לאמור, החוזה לא מתיימר להיות הסכם בין אף אחד אלא "העם" שהתקיים אז; הוא אף לא, במפורש או לאו, מצהיר על זכות, כוח, או עמדה, שלהם, לכבול אף אחד מלבדם. נראה זאת כעת. כלשונה:
" אנחנו, העם של ארצות הברית (כלומר, העם שהתקיים אז בארצות הברית), על מנת ליצור איחוד יותר מושלם, להבטיח שלום בבית, לדאוג להגנה הכללית, לקדם את הרווחה הכללית, ולהבטיח את ברכתה של החירות לעצמנו ולצאצאינו, מצווים ומכוננים חוקה זו לארצות הברית של אמריקה."
קודם כל, זה ברור ששפה זו, כהסכם, מתיימרת להיות לכל היותר מה שהיא היתה - חוזה בין אנשים שהתקיימו אז; וגם בהכרח כובלת כחוזה רק את אלו שהתקיימו אז. שנית, השפה לא מביעה או מרמזת שהיתה להם כוונה או רצון, או שהם דמיינו שיש להם את הזכות או הכוח, לכבול את "צאצאיהם" לחיות תחתה. היא לא אומרת ש"צאצאיהם" יחיו או יהיו יחויבו תחתיה. היא רק אומרת, בעצם, שהתקווה והמניע שלהם בכינונה היא שהיא תוכיח את עצמה כשימושית לצאצאיהם, כמו גם להם עצמם, על ידי קידום האיחוד, הביטחון, השלווה, החירות, שלהם - וכן הלאה.
נניח שהיו נכנסים להסכם, בצורה הבאה:
אנחנו, העם של בוסטון, מסכימים לתחזק מבצר על אי המושל, כדי להגן עלינו ועל צאצאינו מפני פלישה.
ההסכם הזה, כהסכם, כמובן לא יכבול אף אחד מלבד האנשים שהתקיימו בעת כינונו. שנית, הוא לא יצהיר על זכות, כוח או מעמד, שלהם, לחייב את "צאצאיהם" לתחזק כזה מבצר. הוא רק יצביע שרווחתם של צאצאיהם היה אחד מהמניעים שהניעו את הצדדים המקוריים להיכנס להסכם.
כאשר אדם אומר שהוא בונה בית לעצמו ולאצאיו, הוא לא מתכוון לומר שיש לו מחשבה כלשהי לחייב אותם, ואין להסיק שהוא שוטה עד כדי לדמיין שיש לו זכות או כוח לחייב אותם, לגור בו. ככל הנוגע להם, הוא מתכוון לומר שהתקוות שלו והמניע שלו, בלבנות את הבית, הם שהם, או לפחות חלקם, ימצאו שיהיו מאושרים לחיות בו.
אז כאשר אדם אומר שהוא שותל עץ לעצמו ולצאצאיו, הוא לא מתכוון לומר שיש לו מחשבה לחייב אותם, ואין להסיק שהוא כסיל עד כדי לדמיין שיש לו זכות או כוח לחייב אותם, לאכול את הפרי. ככל שנוגע להם, הוא רק מתכוון לומר שהתקוות והמניעים שלו, בשתילת העץ, הם שהם ימצאו את הפירות לשביעות רצונם.
כך היה עם אלו שבמקור אימצו את החוקה. יהיו אשר יהיו מניעיהם האישיים, המשמעות המשפטית של שפתם, ככל שזה נוגע ל"צאצאיהם", היתה בפשטות, שהתקוות והמניעים שלהם, בכניסתם להסכם, היו שההסכם יוכיח את עצמו כמועיל ומשביע רצון לצאצאיהם; שהוא יקדם את האיחוד, הביטחון, השלווה והרווחה; ושהוא ינטה "להבטיח את ברכתה של החירות." השפה לא מצהירה ולא משתמע ממנה, איזו זכות, כוח או עמדה, של הצדדים המקוריים להסכם, לחייב את "צאצאיהם" לחיות תחתה. אם הם התכוונו לכבול את צאצאיהם לחיות תחתה, הם היו צריכים לומר שמטרתם, אינה "להבטיח להם את ברכתה של החירות" אלא להפוך אותם לעבדים; כי אם "צאצאיהם" מחויבים לחיות תחתיו, הם לא פחות מאשר עבדים של אבותיהם השוטים, העריצים, והמתים.
אי אפשר לומר שהחוקה יצרה את "העם של ארצות הברית," לנצח, לכדי תאגיד. היא לא מדברת על "העם" כעל תאגיד, אלא כעל פרטים. תאגיד לא מתאר את עצמו כ"אנחנו", ולא כ"עם" ולא כ"עצמנו." וכן אין לתאגיד, בשפה משפטית, "צאצאים". היא מניחה עצמה כמחזיקה, ומדברת על עצמה כמחזיקה, בקיום נצחי, כישות יחידנית.
בנוסף, אף מספר של אנשים, אשר מתקיימים בכל זמן אחד, אינם מחזיקים בכוח ליצור תאגיד נצחי. תאגיד יכול להפוך לנצחי בפועל רק על ידי כניסתם מרצונם החופשי של חברים חדשים, כאשר הישנים מתים. אבל בהיעדר כניסתם של חברים חדשים, התאגיד בהכרח מת עם מותם שהרכיבו אותו במקור.
משפטית, לפי כך, אינו, בחוקה, דבר אשר מתיימר או מנסה לכבול את "צאצאיהם" של אלו שכוננו אותה. אז, אם לאלו שכוננו את החוקה, לא היה כוח לכבול, או שלא ניסו לכבול, את צאצאיהם, עולה השאלה, האם צאצאיהם כבלו את עצמם.
אם הם עשו כן, הם יכלו לעשות זאת רק באחת או שתי הדרכים הבאות - על ידי הצבעה, ועל ידי תשלום מיסים.
הבה נדון בשני הנושאים הבאים, הצבעה ותשלום מיסים, בנפרד. נתחיל עם הצבעה.
כל ההצבעה שנעשתה תחת החוקה, הייתה מסוג שלא רק שלא חייבה את כל האנשים לתמוך בחוקה, אלא שאף לא חייבה אף אדם בודד לתמוך בחוקה, כפי שמראים השיקולים הבאים.
(1) בטבעם של הדברים, פעולת ההצבעה לא יכולה לחייב אף אחד חוץ מהמצביעים עצמם. אבל בהתאם לדרישות הנכסים שנדרשו, סביר, שבמהלך עשרים או שלושים השנים הראשונות תחת החוקה, לא יותר מאשר עשירית, אחד מחמישה עשר, או אף אחד מעשרים מתוך כלל האוכלוסיה (שחורים ולבנים, גברים ונשים, וקטינים) הורשו להצביע. לפיכך, ככל שניתן להסיק מהצבעה, לא יותר מעשירית, אחד מחמישה עשר, או אחד מעשרים מאלו שהתקיימו אז, היו יכולים להתחייב לתמוך בחוקה.
בזמן הנוכחי, סביר שלא יותר משישית מכל האוכלוסיה מורשים להצביע. לפיכך, ככל שניתן להסיק מהצבעה, יתר החמישה מכל שישה לא יכלו להתחייב לתמוך בחוקה.
(2) מתוך השישה המורשים להצביע, סביר שבדרך כלל לא יותר משני שליש (בערך תשיעית מכלל האוכלוסיה) הצביעו. רבים לא הצביעו כלל. רבים מצביעים רק פעם בשנתיים, שלוש שנים, חמש שנים או עשר שנים, בתקופות של התרגשות רבה.
לא ניתן לומר שאף אחד, על ידי הצבעה, יכול להתחייב לתקופה ארוכה יותר מאשר לזו שעבורה הוא מצביע. אם, לדוגמא, אני מצביע עבור נציג שיחזיק במשרה לשנה אחת בלבד, לא ניתן לומר שהתחייבתי לתמוך בממשלה ליותר זמן מאשר תקופת הכהונה. לכן, תחת העילה של הצבעה בפועל, כנראה לא ניתן לומר שיותר מאשר תשיעית או שמינית, מכלל האוכלוסייה התחייבו לתמוך בחוקה.
(3) לא ניתן לומר, שעל ידי הצבעה, אדם מתחייב לתמוך בחוקה, אלא אם השתתפות בהצבעה היא מרצונו החופשי לחלוטין. אלא שפעולת ההצבעה לא יכולה להיחשב לפעולה מרצון חופשי מצידם של חלק גדול מאלו שאכן מצביעים. אלא, היא הכרח שמוטל עליהם על ידי אחרים, ולא מבחירתם שלהם. על נקודה זו אני אחזור במה שנאמר במאמרי הקודם [1]:
"לאמיתו של דבר, במקרה של מצביעים בודדים, ההצבעה שלהם בפועל לא יכולה להתקבל כראיה להסכמתם, אפילו לעת עתה. נהפוך הוא, יש להתחשב בכך שללא בקשתו אדם מוצא את עצמו מוקף בממשלה שאינו יכול להתנגד לה; ממשלה שמכריחה אותו לשלם כסף, לתת שירות, ולוותר על רבות מזכויותיו הטבעיות, תחת איום בעונש כבד. הוא רואה, גם, שאנשים אחרים משליטים את רודנות זו עליו בעזרת הקלפי. הוא רואה בנוסף, שאם הוא ישתמש בקלפי בעצמו, יש לו סיכוי מסוים להסיר מעליו את רודנותם של אחרים על ידי השלטתה של רודנותו עליהם. בקצרה, הוא מוצא עצמו, ללא הסכמתו, מושם במצב שאם הוא ישתמש בקלפי, הוא יכול להפוך לאדון; אם הוא לא משתמש בה, הוא יהפך לעבד. ואין לו אפשרות נוספת מלבד שתי אלו. בהגנתו העצמית, הוא מנסה את הראשונה. מצבו מקביל לזה של אדם שנכפה עליו להילחם בקרב, ועליו להרוג אחרים, או להיהרג בעצמו. מכיוון שלהציל את חייו בקרב, אדם מנסה לקחת את חייהם של אויביו, אין להסיק שהקרב הוא מבחירתו. כך גם בתחרות בקלפי - שהיא אינה מלבד תחליף לקליע - מכיוון שהאפשרות היחידה שלו לשימור עצמי, אדם משתמש בקלפי, אין להסיק שהתחרות אליה נכנס היא מבחירתו שלו; כך גם אין להסיק שלא בחר להציב את כל זכויותיו הטבעיות בהימור נגד אלו של אחרים, שבו יזכה או יפסיד רק מכוחם של מספרים. נהפוך הוא, יש להתחשב בכך שבנסיבות הנוראיות בהן שמו אותו אחרים, ושבמסגרתן לא מוצעים אמצעים אחרים להגנה עצמית, מתוך הכרח, הוא משתמש באמצעי היחיד שנשאר לו."
"ללא ספק האדם האומלל ביותר, תחת הממשלה הרודנית ביותר בעולם, אם יורשה לו הקלפי, ישתמש בה, אם יכל לראות סיכוי להקל על מצבו. אבל לא נוכל להסיק, לגיטימית, שהממשלה עצמה, שמוחצת אותו, היא אחת שהוא הציב על עצמו מרצונו, או אפילו הסכים לה."
"לפיכך, אין לקחת אדם המצביע תחת החוקה של ארצות הברית, כראיה שהוא הסכים לחוקה מרצונו החופשי, אפילו לעת עתה. לפיכך אין לנו הוכחה שחלק גדול כלשהו, אפילו מהמצביעים בפועל בארצות הברית, הסכימו מעולם מרצונם לחוקה, אפילו לעת עתה. כמו גם לא יכולה להיות לנו הוכחה כזו, עד שכל אדם מורשה להסכים מרצונו החופשי, או לא, מבלי שישים את עצמו או רכושו להיפגע על ידי אחרים".
מכיוון שלא יכול להיות לנו ידע משפטי מיהם האנשים שמצביעים מבחירה, ומי מצביע מכורח ההכרח המופעל עליו כך, לא יכול להיות לנו ידע משפטי לגבי כל אינדיבידואל, אם הוא הצביע מבחירתו; או, לפיכך, שעל ידי הצבעה, הוא הסכים או התחייב, לתמוך בממשלה. מבחינה משפטית, לפיכך, הפעולה של הצבעה לא יכולה לחייב אף אחד לתמוך בממשלה. היא נכשלת להוכיח שהממשלה נשענת על ההסכמה החופשית של אדם כלשהו. לפי עקרונות כלליים של חוק והגיון, אי אפשר לומר שלממשלה ישנם תומכים כאלו כלל, עד שניתן להראות מי הם תומכיה מרצון חופשי.
(4) מכיוון שמיסוי נדרש מכולם, מצביעים או לא, חלק גדול מאלו שמצביעים, ללא ספק על מנת למנוע מכספם שלהם לשמש כנגדם; כאשר, לאמיתו של דבר, הם היו שמחים להימנע מלהצביע, אם הם יכלו כך לחסוך מעצמם את המיסים לבדם, שלא לדבר על החמסנות והעריצות האחרות של הממשלה. לקחת את רכושו של אדם ללא הסכמתו, ואז להסיק מכך את הסכמתו לכך מכיוון שהוא מנסה, על ידי הצבעתו, למנוע מרכוש זה לשמש לפציעתו, היא הוכחה מאוד לא מספקת להסכמתו לתמוך בחוקה. זוהי למעשה אינה הוכחה כלל. ומכיוון שלא יכול להיות לנו ידע משפטי לגבי מיהם האנשים, אם ישנם כאלו, שמוכנים לקבל על עצמם את המיסוי על מנת להצביע, לא יכול להיות לנו ידע לגבי כל אדם אם הוא מסכים לקבל עליו עול מס לשם הצבעה; או, לפיכך, שהוא מסכים לתמוך בחוקה.
(5) כמעט בכל בחירות, קולות ניתנים למועמדים שונים לאותה משרה. אלו אשר מצביעים למועמדים המפסידים אינם יכולים להיקרא שהצביעו על מנת לתמוך בחוקה. אנו יכולים, באופן יותר סביר, להניח שהם הצביעו, לא על מנת לתמוך בחוקה, אלא במיוחד למנוע את העריצות שהם מצפים שהמועמד המנצח מתכוון להביא עליהם תחת החוקה; ולפיכך ניתן להניח שהם הצביעו נגד החוקה עצמה. הנחה זו היא הסבירה יותר, ככל שהצבעה כזו היא הכלי היחיד המורשה להם על מנת להביע את מורת רוחם מהחוקה.
(6) קולות רבים ניתנים בדרך כלל למועמדים שאינם צפויים להצליח. סביר להניח שאלו אשר הצביעו כך עשו זאת, בכוונה מיוחדת, לא לתמוך, אלא להפריע בביצועה של החוקה; ולפיכך, נגד החוקה עצמה.
(7) כיוון שכל הקולות השונים ניתנים בחשאי, אין אמצעי משפטי לדעת, מהקולות עצמם, מי הצביע עבור, ומי נגד, החוקה. לפיכך, הצבעה אינה מספקת ראיה שאינדיבידואל כלשהו תומך בחוקה. ואיפה שלא יכולה להיות ראיה משפטית שאינדיבידואל כלשהו תומך כחוקה, לא ניתן לומר משפטית שמישהו תומך בה. בבירור לא ניתן להחזיק בראיה משפטית על כוונותיהם של מספר גדול של אנשים, כאשר לא יכולה להיות ראיה משפטית על כוונותיו של כל אחד מהם.
(8) כיוון שלא יכולה להיות ראיה משפטית על כוונותיו של אדם, בהצבעה, אנו יכולים רק לשער אותן. כהשערה, סביר ששיעור גדול מאלו שמצביעים, עושים זאת מעיקרון זה, שאם על ידי הצבעה, הם יכולים לקבל את הממשלה לידיהם שלהם (או של חבריהם), ולהשתמש בכוחה נגד אויביהם, הם היו מוכנים לתמוך מרצונם בחוקה; אבל אם אויביהם הם אלו אשר יקבלו את הכוח, וישתמשו בו נגדם, אזי הם לא יתמכו מרצונם בחוקה.
בקצרה, תמיכתו מרצון של אדם בחוקה היא ללא ספק, ברוב המקרים, תלויה לגמרי בשאלה האם, בעזרת החוקה, הם יכולים לעשות מעצמם אדונים או האם יעשו עבדים.
הסכמה כזו אשר תלויה בתוצאות, בחוק ובהיגיון, אינה הסכמה כלל.
(9) כפי שכל מי שתומך בחוקה על ידי הצבעה (אם ישנם כאלו) עושה זאת בחשאי, ובדרך שבה הוא נמנע מכל אחריות אישית למעשיהם של שליחיו או נציגיו, אי אפשר לומר משפטית או הגיונית שמישהו תומך בחוקה על ידי הצבעה. אי אפשר לומר משפטית או הגיונית שאדם תומך או מקבל על עצמו את החוקה, אלא אם הוא עושה זאת בצורה פתוחה, וכך שהוא מקבל על עצמו אחריות אישית על מעשיהם של סוכניו, כל עוד שהם פועלים במסגרת מגבלות הכוח שהוא מאציל להם.
(10) כפי שכל הצבעה היא בחשאי, וכל הממשלות הסודיות אינן מלבד כנופיות סודיות של שודדים, עריצים ורוצחים, העובדה הכללית שהממשלה מתבצעת על ידי הצבעה שכזו, רק מוכיחה שיש בינינו כנופיה של שודדים, עריצים ורוצחים, אשר מטרתה לשדוד, לשעבד וככל שנדרש להשגת מטרותיהם, לרצוח, את שאר האנשים. העובדה הפשוטה של קיומה של כנופיה שכזו אינה מוכיחה דבר על כך ש"העם של ארצות הברית", או אף אחד מהם, תומכים מרצונם בחוקה.
מכל הסיבות שניתנו עד כה, הצבעה אינה מספקת כל הוכחה משפטית לגבי אותם אנשים (אם ישנם כאלה), אשר תומכים מרצונם בחוקה. לפיכך היא לא מספקת הוכחה משפטית כלשהי שאדם כלשהו תומך בה.
עד כה, לפיכך, בכל הקשור להצבעה, לחוקה, מבחינה משפטית, אין תומכים כלל.
ולמעשה, אין ולו הסיכוי הקטן ביותר שלחוקה יש אף תומך אחד אמיתי בארץ. כלומר, אין ולו סיכוי קלוש כלשהו שישנו אדם אחד בארץ, אשר גם מבין מהי באמת החוקה, ותומך במשמעות זו מליבו.
התומכים לכאורה של החוקה, כמו התומכים לכאורה של רוב הממשלות האחרות, מורכבים משלושה מעמדות, והם א. נוכלים, רבים ופעילים, אשר רואים בממשלה כלי שבו הם יכולים להשתמש להשגבתם ולעושרם. ב. פתיים - מעמד גדול, ללא ספק - שמיהם, מכיוון שמותר לו קול אחד מקרב מליונים בהחלטה מה יותר לו לעשות ברכושו וגופו שלו, ומכיוון שהוא מורשה לקבל את אותו קול בשדידת, שעבוד ורציחת אחרים, אשר יש לאחרים בשדידתו, שיעבודו ורציחתו שלו, טיפש מספיק לדמיין שהוא "אדם חופשי", "ריבון"; שזו "ממשלה חופשית"; "ממשלה של זכויות שוות", "הממשלה הטובה על כדור הארץ"[2], ושטויות כאלו. ג. מעמד אשר מבין את רשעותה של הממשלה, אבל לא רואה כיצד להיפטר ממנה, או בוחר שלא להקריב לשם כך את רצונותיהם שלהם ולהקדיש את עצמם ברצינות לעבודה של חילול שינוי.
תשלום מיסים, בהיותו כפוי, כמובן שלא מייצר ראיה שאדם תומך בחוקה.
(1) זה נכון שהתאוריה של החוקה שלנו היא, שכל המיסים הם וולנטריים. שהממשלה שלנו היא חברת ביטוח הדדית שהעם נכנס בשעריה בהסכמה אחד עם השני. שכל אדם בא בחוזה חופשי ובהסכמה מלאה עם כל האחרים ששותפים לחוקה, לשלם כך וכך כספים עבור כמות כזו של הגנה, כפי שהוא עושה עם כל חברת ביטוח. ושהוא חופשי באותה מידה לא להיות מוגן, לא לשלם מיסים, כפי שהוא חופשי לשלם מס ולהיות מוגן.
אך תאוריה זו של הממשלה שלנו שונה מהותית מהעובדות הפרקטיות. העובדה שהממשלה, כמו שודד הדרכים, אומרת לאדם: "הכסף שלך או חייך". ורבים, אם לא רוב, המיסים משולמים תחת כורח איום זה.
הממשלה, זו האמת, לא אורבת לאדם במקום בודד, קופצת עליו משולי הדרכים ובהחזיקה אקדח לרקתו, ממשיכה לרוקן את כיסיו. אך השוד הוא לא פחות שוד ככזה. והוא הרבה יותר מרושע ומביש.
שודד הדרכים לוקח על עצמו בלבד את האחריות, הסיכון, והפשע של מעשיו שלו. הוא לא מעמיד פניו שישנה לו דרישה צודקת לכספך, או שהוא מתכוון להשתמש בו לטובתך שלך. הוא אינו מעמיד פנים להיות יותר מאשר שודד. אין לו חוצפה מספיקה להציג עצמו כ"מגן", ושהוא לוקח את כספם של אנשים כנגד רצונם, אלא על מנת לאפשר לעצמו "להגן" על אותם נוסעים מאוהבים, אשר מרגישים מסוגלים להגן על עצמם, או שלא מעריכים את שיטתו התמוהה להגנה עליהם. הוא אדם סביר מכדי לנסות להציג דברים כאלו. בנוסף, משלקח את כספך, הוא עוזב אותך כפי שאתה רוצה שהוא יעשה. הוא לא ממשיך לעקוב אחריך בדרכים, כנגד רצונך, וטוען להיות "ריבון" צודק שלך, מכוח ה"הגנה" שהוא מספק לך. הוא לא ממשיך "להגן" עליך, בדרישה אליך להשפיל פניך ולשרתו. בדרישה ממך לעשות כך, ואיסור עליך לעשות אחרת. בשוד כסף נוסף ממך בכל זמן שהוא מוצא זאת לטובתו או להנאתו. ובתיוגך כמורד, בוגד ואויב לארצך, ולירות בך ללא רחמים, אם תטיל דופי בסמכותו או תתנגד לדרישותיו. הוא יותר מדי ג'נטלמן על מנת להיות אשם בהתחזות, ובעלבונות ובנבלות כזו. בקצרה, הוא לא, בנוסף לשדידתך, מנסה להפוך אותך לפתי שלו או לעבד שלו.
שיטותיהם של אותם שודדים ורוצחים, אשר קוראים לעצמם "הממשלה", הם בדיוק ההפך מאלו של שודד הדרכים הבודד.
מלכתחילה, הם לא, כמוהו, הופכים עצמם לידועים בזהותם. ולא, לפיכך, לוקחים על עצמם אחריות אישית למעשיהם. נהפוך הוא, הם מיעדים מי מהם בסודיות (על ידי קלפי סודית) לבצע את השוד בשמם, בשעה שהם שומרים עצמם חבויים בפועל. הם אומרים כך לאדם שייעדו:
לך אל א' ואל ב', ואמור להם ש"הממשלה" נדרשת לכספך על מנת לעמוד בהוצאות ההגנה עליו ועל רכושו. אם הוא משיב שהוא מעולם לא התקשר איתנו להגן עליו, ושאינו רוצה את הגנתנו, אמור לו שזה מענייננו ולא מענייניו. שאנחנו בוחרים להגן עליו, אם הוא רוצה בכך או לא. ושאנו דורשים תשלום עבור ההגנה עליו. אם הוא מעז לשאול מי הם אותם האנשים, שלקחו על עצמם את תפקיד "הממשלה", ושטוענים להגן עליו, ואשר דורשים ממנו תשלום, מבלי שהוא מעולם לא בא בחוזה איתם, אמור לו שגם זה, מענייננו ולא מעניינו. שאנו בוחרים לא להביא את עצמנו לידיעתו כאנשים פרטיים. שמינינו אותך בסודיות (על ידי קלפי סודי) כסוכננו להציג את דרישותינו, ואם הוא משתף איתן פעולה, לתת לו בשמנו קבלה אשר תגן עליו מפני דרישות דומות בשנה הנוכחית. אם הוא מסרב לשתף פעולה, תפוס ומכור מספיק מרכושו לשלם לא רק בעד דרישותינו, אלא גם עבור הוצאותיך ושכר טרחה. אם הוא מתנגד לתפיסת רכושו, קרא לעוברי אורח לעזרתך (ללא ספק חלקם יהיו חברים בכנופייתנו). אם, בהגנתו על רכושו, הוא יהרוג איזה מחברי הכנופייה אשר מסייעים לך, תפוס אותו יהיה הסיכון אשר יהיה. האשם אותו (באחד מבתי המשפט שלנו) ברצח. הרשע אותו, ותלה אותו. אם הוא יקרא לשכניו, או לכל מי שכמוהו, נוטה להתנגד לדרישותינו, והם יבואו במספרים גדולים לעזרתו, צא בזעקה שהם כולם מורדים ובוגדים. ש"הארץ שלנו" בסכנה. קרא למפקד הרוצחים השכירים שלנו. אמור לו להשקיט את המרד ו"להציל את הארץ", יהיה אשר יהיה המחיר. אמור לו להרוג כל מי שמתנגד, גם אם הם יהיו מאות אלפים. ובכך זרע אימה בליבם של כל אלו אשר נטייתם דומה. ראה לכך שעבודת הרצח נעשית ביסודיות. כך שלא יחזרו על עצמן צרות כאלו לאחר מכן. כאשר הבוגדים הללו ילמדו כך את כוחנו, ואת נחישותנו, הם יהיו אזרחים טובים ונאמנים שנים רבות, וישלמו את מיסיהם ללא שאלה.
זהו תחת כורח כזה שמיסים, כפי שהם נקראים, משולמים. ולא נדרש טיעון נוסף על מנת להראות כמה ראיות מספקים תשלומי מיסים, לכך שהעם מסכים "לתמוך בממשלה".
(2) אך סיבה נוספת לכך שתשלום מיסים אינם מעידים על הסכמה, או התחייבות, לתמוך בממשלה, הוא שמשלם המיסים לא יודע, ואין לו אמצעי לדעת, מי הם האנשים אשר מורכבת מהם ה"ממשלה". עבורו "הממשלה" היא מיתוס, הפשטה, ישות חסרת גוף, אשר הוא אינו מסוגל לבוא איתה בחוזה, ואינו יכול לתת לה את הסכמתו והתחייבותו. הוא מכיר אותה רק דרך סוכניה המתחזים. הוא אינו רואה לעולם את "הממשלה" עצמה. הוא יודע בהחלט, על פי דיווח רווח, שאנשים מסוימים, בגיל מסוים, מורשים להצביע. ובכך לעשות עצמם חלקים או (אם הם בוחרים בכך) יריבים של הממשלה, לשעה זו. אך מי מהם אכן בוחרים כך, ובמיוחד כיצד כל אחד מהם בוחר (אם לסייע או ביריבות לממשלה), הוא אינו יודע. שכן ההצבעה נעשית בחשאי (בקלפי חשאית). מי, לפיכך, הם רכיבי "הממשלה", לשעה זו, אין לו כל יכולת לדעת. כמובן שאינו יכול לבוא בחוזה עימם, לתת להם הסכמה או לתת להם את התחייבותו. מתחייב מכך שבשלמו מיסים להם אין בכך, מצידו, חוזה, הסכמה או התחייבות לתמוך בהם - זאת אומרת, לתמוך ב"ממשלה" או בחוקה.
(3) באינו יודע מיהם האנשים אשר קוראים לעצמם "הממשלה", משלם המיסים אינו יודע למי הוא משלם מיסיו. כל שהוא יודע זה שאדם בא אליו, מציג את עצמו כסוכן של "הממשלה" - כלומר סוכן של כנופיה סודית של שודדים ורוצחים, שלקחו לעצמם את הכינוי "הממשלה", ונחושים להרוג כל אחד שמסרב לתת להם כל כסף שידרשו. על מנת להציל את חייו, הוא נותן את כספו לסוכן זה. אבל ככלות שסוכן זה אינו מציג את זהותם של שולחיו למשלם המיסים, לאחר שהאחרון ויתר על כספו, לא יודע יותר טוב מיהם "הממשלה" - כלומר, מי היו השודדים - מאשר לפני כן. לאמור, לכן, שבויתור על כספו לסוכן שלהם, הוא בא בחוזה איתם, שהוא מתחייב לציית להם, לתמוך בהם ולתת להם כל כסף שהם ידרשו ממנו בעתיד, יהיה מגוחך.
(4) כל כוח פוליטי, כך קוראים לו, נשען בפועל על עניין כספי זה. כל מספר של נבלות, בהינתן כמות כסף מספקת להתחלה, יכולים לייצב את עצמם כ"ממשלה". מכיוון שבעזרת כסף, הם יכולים לשכור חיילים, ועם חיילים לסחוט עוד כסף. וכן לכפות ציות כולל לרצונם. זה כך בממשלה, כפי שיוליוס קיסר אמר שהעניין במלחמה, שכסף וחיילים תומכים האחד בשני. שעם כסף ניתן לשכור חיילים, ועם חיילים לסחוט כסף. כך נבלים אלו, אשר קוראים לעצמם ממשלה, מבינים היטב שכוחם נשען ראשית כל על כסף. עם כסף הם יכולים לשכור חיילים, ועם חיילים לסחוט כסף. וכן, כאשר סמכותם נדחית, השימוש הראשון אשר הם תמיד עושים בכסף, הוא לשכור חיילים להרוג או להכניע כל אשר יסרבו להם עוד כסף.
מסיבה זו, כל אשר דורש חירות, צריך להבין את עובדות חשובות אלו: א. שכל אדם אשר שם כסף בידיה של "ממשלה" (כך היא נקראת), שם בידיה חרב אשר תשמש כנגדו, לסחוט כסף נוסף ממנו, וגם לשמור אותו תחת מרות רצונה השרירותי. ב. שאלו אשר יקחו את כספו, ללא הסכמתו, מלכתחילה, ישתמשו בו להמשך שדידתו ושיעבודו, אם ינסה להתנגד לדרישותיהם בעתיד. ג. זוהי השערה מגוחכת לשער שכל גוף של אנשים יקחו את כספו של אדם ללא הסכמתו, לכל מטרה אשר הם טוענים לה, כגון, להגן עליו. שכן מדוע שהם ירצו להגן עליו, אם הוא אינו רוצה שהם יעשו כך? לשער שהם יעשו כך, יהיה מגוחך כפי שיהיה לשער שהם יקחו את כספו ללא הסכמתו, למטרת קניית כסף או ביגוד עבורו, כאשר הוא לא רוצה בכך. ד. אם אדם רוצה "הגנה", הוא מוכשר לבצע את עסקאותיו שלו לשם כך. ולאף אדם אין הרשות לשדוד אותו, על מנת "להגן" עליו בניגוד לרצונו. ה. שההגנה היחידה הישנה לאדם לשם חירותו הפוליטית, הינה בשמירת כספו בכיסיו שלו, עד אשר ימצאו לו בטחונות אשר מספקים אותו, שזה ישמש לפי רצונו, לטובתו, ולא להזיקוהו. ו. שאף ממשלה, כך היא נקראת, זכאית לאמון סביר אף לרגע, או ניתן להעלות באופן סביר שיש לה כוונות כנות, זמן ארוך יותר מזה שבו היא תלויה בתמיכה מרצון.
עובדות אלו הן כה חיוניות ומובנות מאליהן, שאין להניח בצורה סבירה שמישהו ישלם מרצונו כסף ל"ממשלה", למטרת הבטחת הגנתו, אלא אם הוא קודם בא איתה בחוזה מפורש ומרצון חופשי למטרה זו.
זה ברור לחלוטין, אם כך, שאין בהצבעה כזו, או תשלום מיסים ככזה, כשם שאכן מתרחשים, כשם הוכחה להסכמתו של איש, או התחייבותו, לתמוך בחוקה. לכן אין לנו ראיה כל שהיא שהחוקה מחייבת מישהו, או שמישהו תחת חוזה או התחייבות כלשהי לתמוך בה. ואף אחד לא התחייב לתמוך בה.
החוקה לא רק שאינה כובלת אף אחד עכשיו, אלא שהיא מעולם לא כבלה אף אחד. היא מעולם לא כבלה אף אחד, מכיוון שמעולם היא לא התקבלה על ידי אף אחד בצורה כזו אשר, על בסיס עקרונות כלליים של חוק ותבונה, תכבול אותו.
זהו עקרון כללי של חוק ותבונה, שנייר לא כובל אף אחד עד שחתם עליו. עיקרון זה הוא כה בלתי גמיש, שאף אם אדם אינו מסוגל לכתוב את שמו, הוא חייב עדיין "לעשות את חותמו" לפני שהוא כבול על ידי חוזה כתוב. מנהג זה התבסס בעידן שבו מעטים האנשים שיכלו לכתוב את שמם. כאשר לבלר - כלומר, אדם אשר יכל לכתוב - היה כה נדיר ומוערך, עד כי אף אם היה אשם בפשעים חמורים, הוא היה זכאי לחנינה, על בסיס כך שהציבור לא יכל להרשות לעצמו להפסיד את שירותיו. אפילו בזמן זה, חוזה כתוב חייב היה להחתם. ואנשים שלא יכלו לכתוב, או ש"עשו את חותמם", או שחתמו על חוזיהם על ידי הטבעת חותמת על שעווה אשר הוצמדה לקלף עליו נכתבו חוזיהם. לפיכך מנהג קיבוע חותמות, אשר המשיך לזמן זה.
החוקים קובעים, והתבונה מצהירה, שאם נייר כתוב אינו חתום, ההנחה חייבת להיות שהצד אשר להיות כבול על ידו, לא בחר לחתום עליו, או לכבול את עצמו אליו. החוק והתבונה שניהם נותנים לו עד הרגע האחרון, שבו להחליט אם הוא יחתום עליו, או לא. לא החוק או התבונה דורשים או מצפים מאדם להסכים לנייר, עד שהוא כתוב. שכן עד שהוא נכתב, הוא אינו יכול לדעת את משמעותו החוקית המדויקת. וכאשר הוא נכתב, והיתה לו ההזדמנות להכיר את משמעותו החוקית המדויקת, מצופה ממנו אז להחליט, ולא לפני, האם הוא יסכים לו או לא. ואם הוא לא חותם עליו אז, סיבתו משוערת להיות, שהוא לא רוצה להיכנס בחוזה כזה. העובדה שהנייר נכתב עבור חתימתו, או עם התקווה שהוא יחתום עליו, לא משנה.
היכן יהיה הסוף להונאה ולתביעות, אם צד אחד יכל להביא לבית משפט נייר כתוב, ללא חתימה כלשהי, ולטעון לאכיפתו, על בסיס שנכתב עבור חתימתו של אדם אחר? על בסיס כך שאדם אחר הבטיח לחתום עליו? על בסיס כך שהוא צריך היה לחתום עליו? שהיתה לו ההזדמנות לחתום עליו, אם הוא רצה? אך הוא סירב או הזניח מלעשות כך? אך זהו המירב שהיה ניתן לומר על החוקה[3]. השופטים האלו, אשר טוענים את החוקה כמקור סמכותם - מנייר שאף אחד מעולם לא חתם עליו - ידחו בבוז כל נייר אחר, לא חתום, אשר יבוא לפניהם להחלטה.
בנוסף, נייר חתום חייב, לפי החוק והתבונה, לא רק להיות חתום, אך גם חייב להישלח לצד (או לאחד מהם), שלטובתם הוא נעשה, לפני שהוא יכול לכבול את הצד אשר עושה אותו. החתימה אינה בעלת תוקף, אלא אם הנייר ישלח. ולכל צד השיקול המלא לסרב לשלוח נייר כתוב, אחרי שהוא חתם עליו. החוקה לא רק שאינה נחתמה על ידי אף אחד, אלא שהיא מעולם לא נשלחה על ידי אף אחד, או אל סוכנו או פרקליטו של אף אחד. לפיכך לא יכול להיות לה יותר תוקף כחוזה, מאשר כל נייר אחר שמעולם לא נחתם או נשלח.
כראיה נוספת להכרה הכללית של האנושות, בהכרח המעשי שכל חוזיו החשובים של אדם, במיוחד כאלו אשר טבעם קבוע, יהיו כתובים וחתומים, העובדות הבאות הינן ענייניות.
במשך כמעט מאתיים שנים - כלומר, מאז שנת 1677 - היה בספר החוקים של אנגליה, וכן אותו הדבר, במהות, אם לא במילה במילה, חוקק מחדש וכעת בתוקף, כמעט בכל מדינות האיחוד הזה, חוק, שמטרתו הכללית הוא להכריז שאף פעולה לא תתרחש לאכיפת חוזים מהסוג החשוב, אלא אם הם באים לכתב, ונחתמים על ידי הצדדים אשר יהיה ניתן לתבוע תחתם[4].
עיקרון החוק, כך ניתן לראות, הוא לא רק שחוזים כתובים יחתמו, אלא גם שכל החוזים, חוץ מאלו אשר פטורים כיוצאי דופן - בדרך כלל כאלו על סכומים קטנים, ואשר יהיו תקפים אך לזמן קצר - יהיו גם כתובים וגם חתומים.
תבונתו של חוק זה היא, שכעת כה קל הדבר לאדם להביא את חוזיו לכתב, ולחתום עליהם, וכשלונם לעשות זאת פותח את הדלת לכה הרבה ספקנות, רמאות ותביעות, כך שאדם שמזניח מלכתוב ותחתום על חוזיו - הנושאים כל משמעות כבדה - , לא ראוי שיהנה משרותם של בתי משפט צדק ולאכוף אותם. וסיבה זו היא חכמה. ושהניסיון אישר את חכמתו ונחיצותו, מודגם על ידי העובדה שהוא בתוקף באנגליה מזה כמעט מאתיים שנים, ואומץ בצורה כה רחבה בארץ זו, ושאף אחד לא חושב לדחותו.
כולנו יודעים, גם, כמה זהירים רוב האנשים לכתוב את חוזיהם ולחתום עליהם, גם כאשר חוק זה לא דורש זאת. לדוגמא, רוב האנשים, אם יש הם חייב להם כסף, בכמות לא גדולה מאשר חמש או עשר דולרים, מקפידים לקחת על כך קבלה. אם הם קונים אף כמות קטנה של סחורה, ומשלמים עליה בזמן המשלוח, הם לוקחים קבלה על כך. אם הם משלמים מעט לזכותו של חוב, או כל סכום חוב קטן אחר קודם, הם לוקחים על כך חשבונית כתובה.
בנוסף, החוק בכל מקום (כנראה) בארצנו, וגם בכל אנגליה, מחייב שמגוון גדול של חוזים, כגון צוואות, שטרי בעלות, וכן הלאה, לא רק שיכתבו ויחתמו, אלא גם יטבעו בחותמת, ועל ידי עדים. ובמקרה של נשים נשואות שמעבירות את זכויותיהן בנכסי דלא ניידי, החוק, במדינות רבות, מחייב שהנשים ייבחנו בנפרד מבעליהן, ויכריזו שהן חותמות על חוזיהן חופשיות מכל פחד או כפיה של בעליהן.
אלו הם חלק מאמצעי הזהירות שדורש החוק, ואשר פרטים - ממניעים של זהירות מונעת, אפילו במקרים שלא נדרשים על ידי החוק - לוקחים, להביא את חוזיהם לכתב, ולחתום עליהם, וכן, לשמור מפני כל אי וודאויות או מחלוקות בשל משמעותם ותקפותם. ועם זאת, יש לנו מה שאמור להיות, או מוצג, או נטען, להיות חוזה - החוקה - שנהגתה לפני שמונים שנים, על ידי אנשים שכעת כולם מתים, ואשר מעולם לא היה להם הכוח לכבול אותנו, אך (כך נטען) למרות הכל כבלו שלוש דורות של אנשים, הכוללים מיליונים רבים, ואשר (כך נטען) יהיה כובל על כל המיליונים אשר יבואו. אבל אשר אף אחד לא חתם, עשה בו חותמת, שלח, היה לו עד, או הכיר בו. ואשר מעטים האנשים, לעומת מספרם של אלו אשר נטען שכבולים על ידה, אשר קראו אותה, או אף ראו אותה, או יקראו או יראו אותה בעתיד. ומתוך אלו אשר מעולם קראו או ראו אותה, נדיר שאף שניים, אולי אף לא שניים, מעולם הסכימו, או לעולם יסכימו, באשר למשמעותה.
יותר מכך, חוזה זה לכאורה, אשר לא היה מתקבל בכל בית משפט אשר מתכנס תחת סמכותו, אם היה נדרש להוכיח חוב של חמישה דולרים, החייבים מאדם אחד לאחר, הוא חוזה אשר - כך היא פרשנותו השכיחה בידי אלו אשר מתחזים לתחזק אותה - כל איש, אישה וילד בארץ זו, ולעולמי עולמים, מוותרים תחתיו לא רק על רכושם, אלא גם על חירותם, ואף על חייהם, לידיהם של אנשים אשר תחת חוזה לכאורה זה, במפורש לא נושאים באחריות לשימושם באלו. ואנו כה משוגעים, או רשעים, כך שנשמיד כל רכוש וחיים ללא גבול, במאבק לחייב אנשים לקיים חוזה לכאורה, אשר, ככל אשר אינו נחתם מעולם על ידי אף אחד, הוא, תחת עקרונות כלליים של חוק ותבונה - עקרונות אשר כולנו הולכים לפיהם באשר לחוזים אחרים - פיסת נייר, שאינה כובלת אף אחד, ומתאימה אך להשלכה לתוך האש. או, אם תישמר, תישמר אך לשם עדות ואזהרה לטיפשותם ורשעותם של בני האדם.
זו אינה הגזמה, אלא אמת פשוטה, לומר שלפי החוקה - לא כפי שאני מפרש אותה, אלא כשם שהוא מפורשת על ידי אלו אשר מתחזים לפעול לפיה - הרכוש, החירות והחיים של כל העם של ארצות הברית מועברים ללא השגה לידיהם של אנשים אשר, כשם שמפורט על ידי החוקה עצמה, אין לעולם "לפקפק" באשר לשימוש אשר הם עושים באלו.
כך החוקה (מאמר 1, חלק 6) אומרת אשר, "לכל נאום או דיון (או הצבעה,) באלו מהבתים, הם (הסנטורים והנציגים) לא יתושאלו בכל מקום אחר."
כל כולו של כוח החקיקה ניתן לסנטורים והנציגים האלו (כאשר הם פועלים ברוב של שני שליש)[5]. והסעיף הזה מגן עליהם מכל אחריות לחוקים שהם מחוקקים.
החוקה גם מאפשרת להם להבטיח את הביצוע של כל החוקים שלהם, על ידי נתינה להם את הכוח להלין שכר של, ולהדיח ולהסיר, כל קצין שיפוטי וביצועי, אשר מסרב להוציא אותם לפועל.
כך כל הכוח של הממשלה הוא בידיהם, והם נעשים נטולי אחריות כלשהי לשימוש שהם עושים בכוח זה. מה זה אם לא כוח מוחלט, וחסר אחריות?
לומר שאנשים אלו הינם תחת שבועה להשתמש בכוחם רק בתוך מגבלות מסוימות אינה תשובה לראיה זו של המקרה. כי למה להם, או למה שיהיה אכפת להם, משבועות או מגבלות, כאשר מובע מפורשות, על ידי החוקה עצמה, שהם לעולם לא "יתושאלו", או יעמדו באחריות כלשהי, להפרת שבועתם, או חציית המגבלות האלו?
זוהי גם אינה תשובה לראיה זו של המקרה לומר שהאנשים עצמם אשר מחזיקים בכוח זה יכולים להיות מוחלפים פעם בשנתיים או שש שנים; שכן הכוח של כל קבוצה כזו של אנשים הוא מוחלט לפרק הזמן שהם מחזיקים בו; וכאשר הם אינם מסוגלים להחזיק אותו יותר, יורשים אותם רק אנשים שכוחם יהיה מוחלט וחסר אחריות באותה מידה.
זוהי גם אינה תשובה לראיה זו של המקרה לומר שהאנשים שמחזירים בכוח מוחלט, וחסר אחריות זה, חייבים להיות אנשים שנבחרו על ידי העם (או חלקים ממנו) להחזיק בו. אדם אינו פחות עבד משום שהוא מורשה לבחור אדון חדש כל תקופת שנים. כל שכן עם אינו פחות עבדים מכיוון שהם מורשים תקופתית לבחור אדונים חדשים. מה שהופך אותם לעבדים היא העובדה שהם עכשיו, ולעולם יהיו, בידיהם של אנשים שכוחם עליהם הוא, ולעולם יהיה, מוחלט וחסר אחריות[6].
הזכות המוחלטת וחסרת האחריות לשליטה היא זכות הקניין, וזכות הקניין היא הזכות לשליטה מוחלטת, חסרת אחריות. השתיים הן זהות. האחת בהכרח גוררת את האחרת. אחת לא יכולה להתקיים מבלי השניה. אם, לכן, לקונגרס הכוח המוחלט וחסר האחריות לחוקק חוקים, שהחוקה - כפי שהם מפרשים אותה - נותנת להם, זה יתכן רק אם אנחנו רכושם וקניינם. אם אנחנו רכושם, הם אדוננו, ורצונם הם חוקנו. אם אנחנו לא רכושם, הם אינם אדוננו, ורצונם, כהוא כן, חסר סמכות עלינו.
אבל אנשים אלו הטוענים ומפעילים את השליטה המוחלט וחסרת האחריות הזו עלינו, אינם מעיזים להיות עקביים, ולטעון או שהם אדוננו, או שאנחנו רכושם כקניין. הם אומרים שהם רק משרתנו, סוכננו, פרקליטנו ונציגנו. אבל הצהרה זו יוצרת אבסורד, סתירה. אדם לא יכול להיות משרתי, סוכני, פרקליטי או נציגי, ולהיות, באותו זמן, בלתי נשלט על ידי, וחסר אחריות כלפי על מעשיו. אין חשיבות לכך שאני הצעתי אותו, ושמתי את הכוח בידיו. אם אני עשיתי אותו בלתי נשלט על ידי, וחסר אחריות כלפי, הוא כבר אינו משרתי, סוכני, פרקליטי או נציג שלי. אם אני נתתי לו כוח מוחלט וחסר אחריות על רכושי, נתתי לו רכוש. אם נתתי לו כוח מוחלט וחסר אחריות עלי, עשיתי אותו לאדוני, ונתתי את עצמי אליו כעבד. ואין חשיבות להאם קראתי לו אדון או משרת, סוכן או בעלים. השאלה היחידה היא, מה הכוח אשר שמתי בידיו? האם הוא היה מוחלט וחסר אחריות? או מוגבל ואחראי?
וכן מסיבה נוספת הם אינם משרתנו, סוכננו, פרקליטנו, או נציגנו. וסיבה זו היא, שאנו איננו עושים את עצמנו אחראים למעשיהם. אם אדם הוא משרתי, סוכני או פרקליטי, אני בהכרח עושה את עצמי אחראי לכל מעשיו שנעשים במסגרת הכוחות שהפקדתי בידיו. אם אני הפקדתי בידיו, כסוכני, כוח מוחלט או כוח כלשהו, על אנשים או רכוש של כל אדם אחר ממני, אני עושה את עצמי בהכרח אחראי לכל אותם אנשים על כל פציעה שתיתכן שתיגרם להם, כל עוד הוא פועל במסגרת הכוח שנתתי לו. אבל אף אחד שיתכן ונפגע ברכושו או בנפשו, על ידי מעשי הקונגרס, לא יכול לבוא לאלקטורים היחידים, ולהחזיק אותם באחריותם למעשים אלו של אלו הנקראים סוכנם או נציגם. עובדה זו מוכיחה שאלו המתחזים לסוכניהם של העם, של כולם, למעשה הם סוכנם של אף אדם.
אם, לכן, אף אחד לא אחראי למעשיהם של הקונגרס, חברי הקונגרס אינם סוכניו של אף אחד. ואם הם אינם סוכניהם של אף אחד, הם עצמם אחראים למעשיהם שלהם, ולמעשיהם של כל אלו אשר הם שוכרים. והסמכות שהם מפעילים היא פשוט סמכותם הפרטית שלהם. וכן, לפי חוקי הטבע - הגבוהים מכל החוקים - כל אשר נפצעו בידי מעשיהם, כל אשר משולל על ידיהם מרכושו או חירותו, ישנה לו אותה הזכות להעמיד אותם אחראים בנפרד, אשר יש לו להעמיד כל מסיג גבול אחר אחראי בנפרד. יש לו אותה זכות להתנגד להם, ולסוכניהם, שישנה לו להתנגד לכל מסיג גבול אחר.
זה ברור, אם כן, שלפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה - עקרונות כאלו שאנו פועלים לפיהם במשפט צדק ובחיינו - החוקה אינה חוזה. שהיא אינה כובלת אף אחד, ומעולם לא כבלה אף אחד. שכל אותם אלו המתחזים לפעול מכוח סמכותה, למעשה פועלים מבלי סמכות מוצדקת כלשהי. וכן, שלפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה, הם לא מלבד תופסי שלטון בכוח, ושלכולם לא רק שיש את הזכות, אלא החובה המוסרית, לנהוג בהם ככאלו.
אם האנשים של ארץ זו רוצים לתחזק כזו ממשלה כמו שהחוקה מתארת, אין סיבה בעולם שהם לא יחתמו על הנייר עצמו, וכך יעשו את משאלתם ידועה לכל בצורה אותנטית. בצורה כזו שהשכל הישר והניסיון של האנושות הראו שנבון והכרחי בכאלו מקרים. ובצורה כזו שתעשה אותם (כפי שיאה להם) אחראים בצורה פרטנית למעשיה של הממשלה. אבל העם מעולם לא התבקש לחתום עליו. והסיבה היחידה שמעולם לא התבקשו לחתום עליה, היתה שהיה ידוע שהם לעולם לא יחתמו עליה. שהם לא היו כאלו טפשים או רשעים כפי שהיו צריכים להיות על מנת לרצות לחתום עליה. אשר (לפחות כפי שכך היא פורשה בפועל) זה לא מה שכל אדם סביר וישר רוצה עבור עצמו. ולא מה שיש לו כל זכות לכפות על אחרים. זוהי, לכל כלל ועיקר מבחינה מוסרית, התחייבות יתומה כמו השבועות אליהן נכנסים שודדים וגנבים ושודדי ים, אך מעולם לא חותמים.
אם כל מספר משמעותי של העם מאמין שהחוקה היא טובה, למה אין הם חותמים עליה בעצמם, ועושים חוקים, ומפעילים אותם, אחד על השני. ועוזבים את כל האנשים האחרים (אשר אינם מתערבים בענייניהם) לנפשם? עד אשר הם ניסו את הניסוי עבור עצמם, כיצד יש להם החוצפה לכפות את החוקה על, או אפילו להמליץ עליה, לאחרים? ברור שהסיבה להתנהלות האבסורדית ובלתי עקבית זו היא שהם רוצים את החוקה, לא רק לשם שימוש ישר ולגיטימי עבור עצמם ולאחרים, אלא עבור הכוח הבלתי ישר והלא לגיטימי שהיא נותנת להם על אנשים אחרים ורכושם. מסיבה אחרונה זו, כל תשבוחותיהם על החוקה, כל קריאותיהם, וכל העלויות בכסף ודם לתחזק אותה, לוקים בחסר.
כעת משאין לחוקה עצמה סמכות, על איזו סמכות נשענת מעשית הממשלה שלנו? על סמך מה אלו המתיימרים לנהל אותה, טוענים לזכות להחרים את רכושו של אדם, להגביל את חירותם הטבעית לפעולה, תעשייה ומסחר, ולהרוג את כל אלו שיכחישו את סמכותם להחרים את רכושם, חירותם וחייהם של אנשים לשיקול דעתם או הנאתם?
המירב שהם יכולים לאמר, בתשובה לשאלה זו, הוא, שלחצי, שני שליש או שלושה רבעים מהגברים הבגירים בארץ יש הסכמה מרומזת שהם יקיימו ממשלה תחת החוקה; שהם יבחרו, בקלפי, את האנשים לנהל אותה; ושהאנשים האלו אשר יקבלו רוב או רוב מיוחס, מהצבעותיהם, יפעלו כנציגיהם ויבצעו את החוקה בשמם, ותחת סמכותם.
אבל ההבנה המרומזת הזו (אם נודה בקיומה) לא יכולה כלל להצדיק את המסקנה שלקחת ממנה. הסכמה מרומזת בין א', ב' וג', שהם, על ידי הקלפי, ימנו את ד' כסוכנם, על מנת לשלול ממני את רכושי, חירותי או חיי, אינה יכולה כלל להסמיך את ד' לעשות כך. הוא לא פחות שודד, עריץ ורוצח, מכיוון שהוא טוען לפעול כסוכנם, מאשר אם היה עושה זאת במוצהר תחת אחריותו הבלעדית.
כמו שאיני מחויב להכיר בו כסוכנם, כך הוא לא יכול לטעון לגיטימית להיות סוכנם, כשהוא לא מביא ראיה כתובה מהם אשר מסמיך אותו ככזה. אני לא תחת מחויבות לקחת את מילתו לגבי מי הם מיוצגיו, או אם יש לו כאלו. כשהוא לא מביא ראיות כאלו, יש לי זכות לומר שאין לו סמכות כזו אפילו אם הוא טוען לכזו: ושהוא לכן מתכוון לשדוד, לשעבד או לרצוח אותי על חשבונו שלו.
ההבנה המרומזת הזו, לכן, בין המצביעים בארץ, אינה נותנת סמכות לנציגיהם. כמו גם הקולות בהם הם בוחרים את נציגיהם, לא נותנים יותר מההבנה המרומזת שלהם; כי הקולות שלהם ניתנים בחשאי, ולכן בדרך כזו על מנת להימנע מאחריות אישית למעשיהם של נציגיהם.
שום גוף של אנשים לא יכולים להסמיך אדם לפעול כנציגם, לפציעתו של אדם שלישי, אלא אם הם עושים זאת בצורה כה פתוחה ואותנטית כך שיחשפו את עצמם לאחריות אישית למעשיו. אף מהבוחרים בארץ הזו לא ממנים את נציגיהם הפוליטיים בדרך כזו פתוחה ואותנטית או בצורה כלשהי שתהפוך אותם לאחראים אישית למעשיהם. לכן הנציגים המתחזים אינם יכולים לטעון לגיטימית להיות נציגים אמיתיים. מישהו חייב להיות אחראי למעשיהם של נציגים מתחזים אלו; ואם הם אינם יכולים להראות ראיות פתוחות ואותנטיות משולחיהם, אי אפשר לומר, בחוק או סבירות, שהם מייצגים מישהו. כאן חל הפתגם, שמה שלא מופיע, אינו קיים. אם הם לא יכולים להראות שולחים, אין להם כאלו.
אבל אפילו אותם נציגים מתחזים לא יודעים בעצמם מיהם שולחיהם כביכול. אלו פועלים בחשאי; כי לפעול בכסות הצבעה חשאית היא פעולה בחשאי באותה מידה שאם הם היו נפגשים בפגישה חשאית בכסות אפלת הלילה. והם אינם ידועים אישית לסוכנים שהם בוחרים, כפי שהם אינם ידועים לאחרים. לכן אף שליח מתחזה לא יכול לדעת על ידי קולו של מי הוא נבחר, או לפיכך מיהם שולחיו האמיתיים. בלי לדעת מיהם שולחיו, אין לו זכות לומר שיש לו כאלו. הוא יכול, לכל היותר, לומר רק שהוא הסוכן של חבורה סודית של שודדים ורוצחים, שמחוייבים תחת אותה אמונה בין שותפים לפשע, לעמוד לצידו, אם פעולותיו, המבוצעות בשמם, יפגשו בהתנגדות.
לאנשים העוסקים ביושרה בביסוס צדק בעולם, אין מניע לפעול כך בחשאי; או למנות סוכנים לביצוע מעשים אשר הם (השולחים) לא מוכנים להיות אחראים עבורם.
הקלפי עושה ממשלה חשאית; וממשלה חשאית היא חבורה סודית של שודדים ורוצחים. עריצות לאור יום טובה מכך. העריץ היחיד עומד בפני כולם, ואומר: אני היא המדינה: רצוני הוא החוק: אני אדונכם: אני מקבל אחריות למעשי: הפוסק היחיד שאני מכיר בו היא החרב: אם מישהו מסרב לזכותי, שיבוא בדין וחשבון עימי.
אבל ממשלה סודית היא מעט פחות מאשר ממשלה של מתנקשים. תחתיה, אדם לא יודע מי הם עריציו, עד שהם הכו, ואולי אף לא אז. הוא יכול לנחש, לפני כן, לגבי חלק משכניו הקרובים. אבל הוא לאמיתו לא יודע דבר. האדם אליו הוא ינוס בצורה הטבעית ביותר להגנה, יכול להתגלות כאויב, בשעת המבחן.
זוהי סוג הממשלה שיש לנו; וזוהי היחידה שסביר שתהיה לנו, עד שאנשים מוכנים לומר: אנו לא נסכים לשום חוקה, חוץ מכזו אשר איננו מתביישים או פוחדים לחתום עליה; ואנחנו לא נסמיך אף ממשלה לעשות דבר בשמנו אשר אנו לא מוכנים לקבל אחריות אישית עליו.
מהו המניע לקלפי? זה, ורק זה: כמו שותפים לפשע, אלו אשר משתמשים בה אינם חברים, אלא אויבים; והם פוחדים להיות ידועים, ושמעשיהם יהיו ידועים, אפילו אחד לשני. הם יכולים להביא להבנה מספיקה לאפשר להם לפעול יחד נגד אנשים אחרים; אבל מעבר לכך אין להם ביטחון, או חברות, בינם לבין עצמם. למעשה, הם עוסקים לא פחות במזימות לבזוז אחד את השני, מאשר לבזוז את אלו אשר אינם מהם. וזה מובן לגמרי ביניהם שהחזקים ביותר ביניהם, בנסיבות מסוימות, ירצחו אחד את השני במאות האלפים (כפי שהם לאחרונה אכן עשו) להשגת מטרותיהם אחד כנגד השני. לפיכך הם לא מעיזים להיות ידועים, ושמעשיהם יהיו ידועים, אפילו אחד לשני. וזאת הם מודים, הסיבה היחידה לקלפי: לממשלה סודית; ממשלה סודית על ידי כנופיות סודיות של שודדים ורוצחים. ואנחנו משוגעים דיינו לקרוא לכך חירות! להיות חבר בכנופיה כזו של שודדים ורוצחים מוערכת כזכות ואות כבוד! בלי זכות זו, אדם נחשב לעבד; אבל איתה אדם חופשי! איתה הוא נחשב לאדם חופשי, כי יש לו אותו כוח להזמין בחשאי (על ידי הקלפי) את השוד, השיעבוד, ורציחתו של אדם אחר, אשר יש לאותו אדם אחר להזמין את שדידתו, שיעבודו ורציחתו שלו. ולזאת אנו קוראים זכויות שוות!
אם מספר כלשהו של אנשים, מעטים או רבים, טוענים לזכות למשול באנשי הארץ הזו, תן להם לכתוב ולחתום על חוזה פתוח אחד עם השני לעשות זאת. תן להם כך לעשות עצמם ידועים אחד אחד לאלו אשר הם מציעים למשול עליהם. ותן להם כך לקבל בפתיחות את האחריות הלגיטימית על מעשיהם. כמה מאלו אשר כעת תומכים בחוקה, יעשו זאת אי פעם? כמה אי פעם יעזו להכריז בפתיחות על זכותם למשול? או לקחת אחריות על מעשיהם? אף לא אחד!
זה ברור אשר, מעקרונות כלליים של חוק ותבונה, אינו קיים דבר כמעין ממשלה הנוצרה, או נשענת על, הסכמה כלשהי, שבועה, או הסכם של "העם של ארצות הברית" אחד עם השני. שהממשלה היחידה הנראית, הממשית, האחראית אשר קיימת, היא זו של פרטים מעטים בלבד, אשר פועלים בתיאום, וקוראים לעצמם בשמות כגון סנאטורים, נציגים, נשיאים, שופטים, מרשלים, אוצרים, אספנים, גנרלים, קולונלים, קפטנים, וכו וכו.
מעקרונות כלליים של חוק ותבונה, אין חשיבות כלל לכך שמעטים אלו קוראים לעצמם סוכנים ונציגים של "העם של ארצות הברית". מכיוון שאין הם יכולים להביא ראיות מהאנשים עצמם. הם מעולם לא הוסמכו כסוכנים או נציגים בכל דרך פתוחה ואותנטית. הם אינם יודעים בעצמם, ואין להם דרך לדעת, ולא יכולים להוכיח, מיהם שולחיהם (כפי שהם קוראים להם) כפרטים. ולכן אי אפשר, לפי חוק או תבונה, לומר שיש להם שולחים כלשהם.
זהו ברור, גם, שאם שולחים כאלו הסמיכו מעולם את סוכנים מתחזים אלו, או נציגיהם, הם מינו אותם בסוד (בקלפי סודית), ובצורה שבה ימנעו מכל אחריות אישית למעשיהם. שכן, לכל היותר, שולחים כביכול אלו שלחו את הסוכנים המתחזים האלו למטרות הפושעות ביותר: לבזוז את העם מרכושם, ולהגביל את חירותם. והסמכות היחידה שישנה לשולחים כביכול אלו לעשות זאת, היא פשוט הבנה שלא בכתב ביניהם שהם יאסרו, יירו, או יתלו כל אדם אשר מתנגד לעושק וההגבלות אשר סוכניהם או נציגיהם יכפו עליו.
לכן ברור שהממשלה היחידה הנראית, הממשית שישנה לנו מורכבת על ידי אלו אשר קוראים לעצמם הסוכנים או הנציגים של חבורה סודית של שודדים ורוצחים, אשר, על מנת לטייח, או לחפות על, גניבותיהם ורציחותיהם, לקחו לעצמם את התואר של "העם של ארצות הברית". ואשר, על ידי העמדת פניהם שהם "העם של ארצות הברית", עומדים על זכותם לשים תחת שררתם, ולשלוט ולהשתמש להנאתם, את כל הרכוש והאנשים אשר נמצאים בארצות הברית.
לפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה, השבועות אשר אותם סוכנים מתחזים של העם נשבעים "לתמוך בחוקה", אינן בעלות תוקף או התחייבות. ולמה? בשל כל, אם לא מסיבה אחרת, וזו, שהן אינן ניתנות לאיש. אין כל חשאיות (כך קוראים לכך עורכי הדין) - כלומר, אין זיקה הדדית, הסכמה, והסכם - בין אלו אשר לוקחים את שבועות אלו, ובין כל אדם אחר.
אם אני הולך אל פארק בוסטון (הערת המתרגם - במקור פארק Boston Common, הפארק העירוני הראשון בארצות הברית), ובנוכחותם של מאה אלף איש, אישה, וילד, איתם אין לי חוזה בנושא, לוקח שבועה שאני יאכוף עליהם את חוקי משה, חוקי ליקורגוס (מחוקק אגדי למחצה של ספרטה), חוקי סולון (מחוקק אתונאי), חוקי יוסטיניאנוס הראשון, או חוקי אלפרד, שבועה זו היא, לפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה, אינה בעלת התחייבות. אין בכך התחייבות, לא רק בגלל שהיא מטבעה פושעת, אך גם כי היא ניתנת לאף אחד, ולפיכך נותנת את אמוני בידי אף אחד. היא ניתנת לרוחות לבדן.
זה לא ישנה את הטענה כלל לומר אשר, בין אותם מאוד אלפי אנשים, שבנוכחותם נלקחה השבועה, היו שניים, שלושה, או חמישת אלפים גברים בגירים, אשר בסודיות - על ידי קלפי חשאית, ובצורה שבה להימנע מעצמם להתוודא לי, או לשארית מאה האלפים - מינו אותי לסוכנם למשול, לשלוט, לבזוז, וכן, אם ידרוש הדבר, לרצוח, את אותם מאה אלף אנשים. העובדה שהם מינו אותי בחשאיות, ובצורה שמונעת ממני להכיר אותם אישית, מונעת כל זיקה ביניהם לביני. ולפיכך הופכת את הקיום של חוזה, או הבעת אמון, ממני אליהם, לבלתי אפשרית. שכן בלתי אפשרי שאני יביע את אמוני, בכל מובן משפטי, לאדם אשר איני מכיר, או בעל אמצעי להכיר, אישית.
לכל דבר ועניין מצידי, לכן, אותם שניים, שלושה, או חמשת אלפי אנשים הינם חבורה סודית של שודדים ורוצחים, אשר בסודיות, ובצורה שמצילה אותם מכל אחריות למעשי, מינו אותי לסוכנם. ואשר, דרך סוכן אחר, או סוכן מתחזה, הביעו בפני את משאלתם. אך בהינם, למרות זאת, בלתי ידועים לי פרטנית, ואינם בעלי חוזה פתוח ואותנטי איתי, שבועתי אינה, לפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה, בעלת תוקף כשבועת אמונים כלפיהם. וכאין זו שבועת אמונים כלפיהם, היא אינה שבועת אמונים לאף אחד. היא אינה אלא נשיפת רוח. לכל היותר, היא שבועת אמונים לחבורה לא ידועה של שודדים ורוצחים, אשר אני מודה כך בפומבי, שאני כלי שרת בידם לשדידה ורצח של אנשים אחרים. אין לה התחייבות שונה מאשר שבועה דומה אשר ניתנת לכל גוף דומה של פיראטים, שודדים ורוצחים.
מסיבות אלו השבועות אשר נלקחות על ידי חברי הקונגרס, "לתמוך בחוקה", הינן, לפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה, ללא תוקף. הן אינן רק פושעות מטבען, ולכן שלולות. אך הן גם שלולות מהסיבה הנוספת שהן אינן ניתנות לאף אחד.
אי אפשר לומר, בכל מובן לגיטימי או חוקי, שהן ניתנות "לעם של ארצות הברית". מכיוון שמעולם כל העם של ארצות הברית, או חלק גדול ממנו, לא מינו את אנשים אלו, בצורה פתוחה או סודית, כסוכניהם להביא את החוקה לפעולה. חלקם הגדול של העם - כלומר, גברים, נשים וילדים - מעולם לא נשאלו, או אף הורשו, לסמן, בדרך רשמית כלשהי, באופן פתוח או סודי, על משאלתם או בחירתם בנושא. המירב שחברי הקונגרס האלו יכולים לומר, בעד מינויים, הוא פשוט כך: כל אחד יכול לומר לעצמו:
יש לי ראיות משביעות רצון עבורי, שקימים, פזורים ברחבי הארץ, חבורה של אנשים, אשר יש להם הבנה מרומזת אחד עם השני, וקוראים לעצמם "העם של ארצות הברית", אשר מטרותיהם הכלליות הן לשלוט ולשדוד אחד את השני, ואת כל שאר האנשים בארץ, וכן, ככל שהם יכולים, אף אלו בארצות שכנות. ולהרוג כל אדם אשר ינסה להגן על עצמו ורכושו כנגד זממם לשדוד ולשלוט. מי הם אותם אנשים, פרטנית, אין לי דרך וודאית לדעת, שכן הם לא חותמים על מסמכים, ולא נותנים כל ראיה פתוחה, אותנטית, לחברותם הפרטנית. הם לא ידועים פרטנית אף אחד לשני. הם ככל הנראה פוחדים באותה מידה להיות ידועים אחד לשני, כמו שלהיות ידועים לאנשים אחרים. לפיכך אין להם בדרך כלל אף דרך להפעיל, או להודיע, על חברותם הפרטנית, חוץ מאשר על ידי נתינת קולם בסוד לסוכנים מסוימים לעשות את רצונם. אך למרות שאנשים אלו אינם ידועים פרטנית, אחד לשני ולאנשים אחרים, מובן ברחבי הארץ שאיש מלבד גברים, מגיל עשרים ואחד ומעלה, יכול להיות חבר. ידוע גם שכל איש זכר, שנולד בארץ, בעל צבע עור מסוים, וכן (במקומות מסוימים) כמויות מסוימות של רכוש, וכן (במקרים מסוימים) אף איש שנולד מחוץ לארץ, מורשה להיות חבר. אך נראה שבדרך כלל לא יותר מחצי, שני שליש, או אף במקרים מסוימים, שלושת רבעים, מכל אלו אשר כך מורשים להפוך לחברים של הכנופיה, אי פעם מפעילים, או לפיכך מוכיחים, את חברותם בפועל, בצורה היחידה שבה הם יכולים בדרך כלל להפעיל או להוכיח אותה, שהיא, לתת את קולם בסודיות לקצינים או לסוכנים של הכנופיה. מספרם של אותם קולות סודיים, ככל שיש לנו תיעוד שלהם, משתנים בהרבה משנה לשנה, ובכך נוטים להוכיח שהכנופיה, במקום להיות ארגון קבוע, היא רק סידור זמני עם אלו אשר בוחרים לפעול איתה לזמן זה. מספרם הכולל של ההצבעות הסודיות האלו, או מה שמתיימר להיות מספרם הכולל, במקומות שונים, מפורסם מעת לעת. באם דיווחים אלו מדויקים או לא, אין לנו דרך לדעת. ההנחה הרווחת היא שהונאות גדולות מתבצעות תכופות במסירתן. ההבנה היא שהן מתקבלות ונספרות על ידי אנשים מסוימים, אשר בעצמם מונו למטרה זו על ידי אותו תהליך סודי בו כל שאר הקצינים והסוכנים של הכנופיה נבחרים. לפי הדיווחים של אותם מקבלי קולות (אשר על דיוקם או אמינותם, איני יכול לערוב), ולפי מיטב ידיעתי על מספרם הכולל של הגברים "במחוז שלי", אשר (כך ההנחה) הורשו להצביע, נראה שחצי, שני שליש או שלושה רבעים אכן הצביעו. מיהם גברים אלו, פרטנית, אשר מסרו את ההצבעות האלו, איני יודע, שכן הדבר כולו נעשה בחשאי. אבל מתוך הקולות הסודיים אשר ניתנו כך עבור מה שנקרא "חבר קונגרס", המקבלים דיווחו שהיה לי רוב, או לפחות מספר גבוה מכל אחד אחר. ורק מכוח תואר כזה אני כעת כאן לפעול בתיאום עם אנשים אחרים שנבחרו כך בחלקים אחרים של הארץ. זה מובן בין אלו אשר שלחו אותי לכאן, שכל האנשים שנבחרו כך, כאשר יפגשו יחדיו בעיר וושינגטון, ישבעו בנוכחותם אחד של השני "לתמוך בחוקת ארצות הברית". הכוונה בכך היא לנייר מסוים שנכתב לפני שמונים שנה. הוא מעולם לא נחתם על ידי אף אחד, ונראה שאין בו מחויבות, ומעולם לא היתה בו התחייבות, כחוזה. למעשה, מעטים האנשים שמעולם קראו אותו, וללא ספק חלקם הגדול של אלו אשר הצביעו עבורי ולאחרים, מעולם אף לא ראו אותו, או כעת מתיימרים לדעת מה משמעותו. למרות זאת, הוא מכונה בתכיפות בארץ כ"החוקה של ארצות הברית". ומסיבה זו או אחרת, האנשים ששלחו אותי הנה, נראה שמצפים שאני, וכל אלו אשר איתם אני פועל, ישבעו להביא את חוקה זו לפעולה. אני לפיכך מוכן לקחת את שבועה זו, ולשתף פעולה עם כל האחרים, שנבחרו בצורה דומה, אשר מוכנים לקחת את אותה שבועה.
זה המירב שכל חבר קונגרס יכול לומר כהוכחה שיש לו מיוצגים כלשהם. שהוא מיצג מישהו. ששבועתו "לתמוך בחוקה", ניתנת למישהו, או שמה את אמונו במישהו. אין לו ראיה פתוחה, כתובה, או אותנטית אחרת, כמו זו אשר נדרשת בכל מקרה אחר, שהוא מעולם מונה לסוכן או נציג של מישהו. אין לו כתב ייצוג כעורך דין מכל אדם פרטי. אין לו ידע חוקי כזה אשר נדרש בכל המקרים האחרים, אשר על ידו הוא יכול לזהות אחד מתוך אלו אשר מתיימרים למנות אותו לייצג אותם.
כמובן ששבועתו, שהוא אומר שהוא נתן להם, "לתמוך בחוקה", היא, מעקרונות כלליים של חוק ותבונה, שבועה שניתנת לאף אחד. היא לא נותנת אמונו באף אחד. אם הוא נכשל לממש את שבועתו, אפילו לא אדם אחד יכול לבוא, ולומר לו, בגדת בי, או שברת את שבועתך איתי.
אף אחד לא יכול לבוא ולומר לו: אני מיניתי אותך כפרקליטי לפעול עבורי. אני דרשתי ממך להישבע אשר, כפרקליטי, אתה תתמוך בחוקה. אתה הבטחת לי שאתה תעשה כך. וכעת אתה הפרת את שבועתך שנתת לי. אף אדם פרטי אחד לא יכול לומר זאת.
אף ארגון או גוף פתוחים, מושבעים, או אחראים, של אנשים, לא יכולים לבוא ולומר לו: אנחנו מינינו אותך לפרקליטנו, לפעול עבורנו. אנחנו דרשנו ממך להישבע אשר, כפרקליטנו, אתה תתמוך בחוקה. אתה הבטחת לנו שאתה תעשה כך. ואתה כעת הפרת את שבועתך שנתת לנו.
אף ארגון או גוף פתוחים, מושבעים, או אחראים, של אנשים, לא יכולים לומר לו זאת. מכיוון שאין כזה ארגון או גוף קיים. אם מישהו ירצה לטעון שיש כזה ארגון, שכן יוכיח, אם הוא יכול, מי מרכיבים אותו. שימציא, אם הוא יכול, כל חוזה פתוח, כתוב או אותנטי אחר, החתום או מוסכם על ידי אנשים אלו. המרכיבים ארגון. העושים עצמם ידועים בכך לעולם. הממנים אותו לסוכנם. ואשר עושים עצמם ידועים פרטנית, או כארגון, אחראים למעשיו, הנעשו בסמכותם. עד אשר ניתן להראות את כל זה, אף אחד לא יכול לומר אשר, בכל מובן לגיטימי, ישנו כזה ארגון. או שהוא סוכנם. או שהוא מעולם נתן להם את שבועתו. או שהוא נשבע אמונו בהם.
לפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה, יהיה מספיק עבורו לענות, לכל אחד, או לכל ארגון מתחזה של פרטים, אשר יאשימו אותו בהפרת אמונים כלפיהם:
מעולם לא הכרתי אותך. איפה הראיה שאתה, פרטנית או קולקטיבית, מעולם מינית אותי כפרקליטך? שמעולם דרשת ממני להישבע לך, אשר, כפרקליטתך, אני יתמוך בחוקה? או שאני כעת הפרתי את שבועתי שאני מעולם נשבעתי לך? אתה אולי כן, או לא, חבר באותה כנופיה סודית של שודדים ורוצחים, אשר פועלים בחשאי. ממנים את סוכניהם על ידי קלפי סודית. אשר שומרים על עצמם לא ידועים פרטנית אפילו לסוכנים אשר הם כך ממנים. אשר הם, לפיכך, לא יכולים לטעון שיש להם סוכנים כלל. או שאחד מתוך סוכניהם המתחזים מעולם נתן להם את שבועתו, או נתן בהם את אמונו. אני מתכחש לטענתך לגמרי. שבועתי ניתנה לאחרים, אשר אין לך קשר איתם. או שהיא היתה משב רוח, אשר ניתנה לרוחות בלבד. הסתלק!
עקב אותן סיבות, כל ההבטחות והשבועות של אותם סוכנים מתחזים השייכים לחבורת השודדים והרוצחים הזאת הן, לפי עקרונות החוק וההגיון, חסרי כל התחייבות. הן ניתנות לאף אחד, אלה רק עבור הרוח.
השבועות של אוספי המסים והגזברים של החבורה הן, לפי עקרונות החוק וההגיון חסרות כל תוקף. אם אוסף מס כלשהו, לצורך דוגמא, ימעל בכסף שלקח, ויסרב להפרד ממנו, חברי החבורה לא יוכלו לומר לו: אתה אספת את הכסף הזה כסוכן שלנו, עבור השימושים שלנו, ואתה הבטחת להעביר את הכסף הזה אלינו או אל אנשים אחרים שמנינו לקבלו. אתה בגדת בנו והפרת את האמון שנתנו לך.
זאת תהיה תשובה מספקת לענות להם:
אני מעולם לא הכרתי אותכם, אתם לעולם לא עשיתם עצמכם ידועים בפני. אני אף פעם לא נשבעתי לכם. אתם עלולים או לא להיות חלק מאותה חבורה סודית, אשר ממנים סוכנים על מנת לשדוד ולרצוח אנשים אחרים, אך זהירים דיים על מנת לא לגרום לעצמם להיות מוכרים, לא לאותם לסוכנים ולא לאותם אנשים אשר הסוכנים אמורים לשדוד. אם הנכם חברים בחבורה הזאת, מעולם לא נתתם לי הוכחה שמיניתם אותי לשדוד אחרים עבור תועלתכם. אני מעולם לא הכרתי אותכם כיחידים, ולכן מעולם לא הבטחתי שאני אשלם לכם את ההכנסות שלי ממעשי הגזל שביצעתי. אני ביצעתי את מעשי השוד מיוזמתי, עבור התועלת האישית שלי. אם חשבתם שאני מספיק טיפש על מנת שאתן לכם להשאר חבויים, ולהשתמש בי ככלי שרת שלכם על מנת לשדוד אחרים, או שאקח את כל הסיכון האישי עבור אותם מעשי שוד ואשלם את ההכנסות מהם אליכם, אז כנראה הייתם תמימים מדי. כיוון ולקחתי על עצמי את הסיכון בביצוע מעשי השוד האלה, אני מציע גם לקחת לעצמי את כל הרווחים. לכן העלמו מעיניי! אתם אווילים וגם רשעים. אם נתתי את שבועתי לאדם כלשהו, נתתי אותו לאדם אחר. אך למעשה נתתי אותה לאף אחד. נתתי אותה לרוח. זה ענה על המטרות שלי בזמנו. זה אפשר לי להשיג את הכסף אשר רציתי, וכעת אני מציע לשמור אותו לעצמי. אם ציפיתם ממני לתת אותו לכם, אתה סמכתם על אותו כבוד אשר נאמר שיש בין גנבים. אתם כעת מבינים שהיה כאן אמון מוטעה. אני מקווה שתהיו מספיק חכמים לא להסתמך עליו יותר. אם יש לי חובה כלשהי בדבר, זה להחזיר את הכסף בחזרה לאותם אנשים מהם לקחתי אותו; ולא לתת אותו למרושעים כמוכם.
לפי עקרונות כללים של חוק והגיון, השבועות אשר נתינים זרים לוקחים, כאשר באים לכאן, ו"מתאזרחים" (איך שזה נקרא), הן ללא תוקף. הן למעשה ניתנות לאף אחד; בגלל שאין שום התארגנות, פתוחה ואותנטית שלה הם למעשה מצטרפים; או כל דבר אחר אליה, כיחידים, אשר לה הם יכולים להבטיח את אמונם. שום התאגדות או ארגון בשם "העם של ארצות הברית", מעולם לא נוצר על ידי חוזה פתוח, כתוב, אותנטי או וולנטרי העומד על עקרונות החוק וההגיון, שום התאגדות ושום ארגון במציאות. וכל השבועות אשר ניתנות להתאגדויות או ארגונים שכאלה למעשה ניתנות לרוח. לא ניתן לומר שהשבועות ניתנות לאדם או גוף של אנשים, כיחידים, מכיוון ששום אדם, או גוף של אנשים לא יכול לצעוד קדימה עם הוכחה כלשהי שהשבועות אכן ניתנו להם, כיחידים, או לכל התאגדות כלשהי אשר לה הם חברים. לומר שיש הבנה מרומזת בין הגברים הבוגרים של הארץ הזאת, אשר הם יקראו לעצמם, "העם של ארצות הברית", והם יפעלו אחד עם השני על מנת לכפות את שאר האנשים של ארצות הברית לשליטתם; אבל הם ישמרו על עצמם חבויים בכך שהם יבצעו את כל הפעולות האלה בסתר, זה לגמרי לא מספיק, לפי עקרונות של חוק והגיון, להוכיח את קיומה של התאגדות או ארגון העונה לשם "העם של ארצות הברית"; או בעקבות זאת להוכיח שהשבועות של אותם זרים אכן ניתנו לאותה התאגדות. [*40]
על פי העקרונות הכללים של חוק והגיון, כל השבועות, מאז המלחמה, הנלקחו מהאנשים הדרומיים, שהם יצייתו לחוקים של הקונגרס, ויתמכו באיחוד, הן ללא תוקף. שבועות כאלה הן לא תקפות, לא רק בגלל שהן נסחטו בעזרת כוח צבאי, או תחת איומים של החרמת רכוש, אשר הן הפרה של הזכות הטבעית של אדם לעשות כל שעל רוחו באשר לתמיכה בממשלה, אלה גם משום שהן לא תיתנו לאף אחד. הן ניתנו באופן נומינלי ל"ארצות הברית". אבל בכך שהן ניתנו באופן נומינלי ל"ארצות הברית", הן למעשה לא ניתנו לאף אדם, בגלל שלפי העקרונות הכללים של חוק והגיון, לא היו "ארצות הברית" שאליהן אותן שבועות היו יכולות להינתן. לכאורה, לא היו התאגדויות או ארגונים פתוחים, אותנטיים, מושבעים ולגיטימיים, או גופים של אנשים כלשהם הידועים כ"ארצות הברית", או "העם של ארצות הברית", שלהם השבועות הללו היו יכולות להנתן. אם אדם כלשהו אומר שהיתה התאגדות שכזאת, תנו לו לציין מי היו אותם אנשים פרטיים אשר הרכיבו אותה, ומתי ואיך הם התאחדו לאותה התאגדות. האם אדון א', אדון ב' ואדון ג' היו חברים בה? אם כן היכן החתימות שלהם? היכן העדויות לחברות שלהם? היכן הרישום לכך? היכן ההוכחה האותנטית לכך? אין כאלה. ולכן לפי חוק והגיון, לא קיימת שום התאגדות שכזאת.
לפי עקרונות החוק וההגיון, כל התאגדות, ארגון או כל גוף מאורגן של אנשים, אשר להם סיבה לגיטימית להתקיים, ולהם זכויות התאגדות לגיטימיות, צריכים להיות מורכבים ממספר אנשים ידועים אשר יכולים להוכיח, לפי ראיות לגיטימיות וסבירות, את החברות שלהם בתוכה. אך שום דבר מהסוג הזה לא יכול להיות מוכח עבור התאגיד, או גוף של אנשים, אשר קוראים לעצמם "ארצות הברית". אין אף אדם מהם, בכל המדינות הצפוניות, אשר יכול להוכיח בעזרת כל ראיה לגיטימית, אשר דרושה לאדם על מנת להוכיח את שיוכו לכל ארגון אחר, שהוא בעצמו, או כל אדם אחר אשר הוא יכול למנות, הוא חבר של כל ארגון או התאגדות אשר נושאת את השם "ארצות הברית" או "העם של ארצות הברית", או עקב כך כל תאגיד שכזה. ומכיוון שלא ניתן להוכיח את קיומו של שום תאגיד שכזה, לא ניתן להוכיח שהאנשים הדרומיים נתנו את שבועתם לתאגיד שכזה. ניתן לכל היותר לטעון שהשבועות ניתנו לחבורה סודית של שודדים ורוצחים, אשר קוראים לעצמם "ארצות הברית" וסחטו מאותם אנשים את השבועות האלו. אך ברור שזה לא מספיק על מנת להוכיח שיש בשבועות האלו התחייבות כלשהי.
לפי העקרונות הכללים של חוק והגיון, השבועות של חיילים, שהם ישרתו מספר מסויים של שנים, שהם יצייתו לפקודות של המפקדים שלהם, שהם ישאו נאמנות אמיתית לממשל שלהם, וכן הלאה, הן ללא התחייבות. מלבד ההתנהגות הפושעת של לקיחת שבועה, אשר, תוך מספר שנים, אותו אדם יהרוג כל מי שאשר יצווה להרוג, ללא שימוש בשיקול הדעת או המצפון האישי עבור הצורך והצדק להריגה שכזאת, יש את הסיבה הזאת למה השבועה של חייל היא ללא התחייבות, דהיינו, שכמו כל השבועות אשר צויינו עד כה, הן ניתנו לאף אחד. אשר אין, בשום מובן לגיטימי, כזה תאגיד, או אומה, בשם "ארצות הברית", ולא, לפי כך, תחת שום מובן לגיטימי, שום ממשלה בשם "הממשלה של ארצות הברית", אשר לה ניתנת שבועה של חייל, או שאיתה נחתם חוזה, אומה או ממשל שכזה, אשר לה בהכרח ניתנה שבועה, או נחתם איתה חוזה היא אף אחד. ומכך שבועה שכזאת או חוזה שכזה הוא ללא כל התחייבות.
לפי העקרונות הכלליים של החוק וההגיון, אותן אמנות אשר חשיבותן לאפשר כניסה למעצמות אחרות, עבור אנשים הקוראים לעצמם שגרירים, מזכירים, נשיאים וסנאטורים של ארצות הברית, ההולכים בשם, ומטעמם של "העם של ארצות הברית" הן ללא ללא תוקף. כל אותם הקוראים לעצמם שגרירים, מזכירים, נשיאים וסנאטורים, אשר טוענים להיות הסוכנים של "העם של ארצות הברית" עבור כתיבתן של אותן אמנות, לא מסוגלים להראות שום ראייה, פתוחה, כתובה או אותנטית אשר "העם של ארצות הברית" או כל קבוצה פתוחה או מושבעת ואחראית של אנשים ההולכים לפי השם הזה, אי פעם אישרו את אותם מתחזים, בשמם או מטעמם, להכיר באנשים מסויימים אחרים, אשר קוראים לעצמם, קיסרים, מלכים, מלכות וכיו"ב, כשליטים הליגיטמיים, ריבון, אדונים, או נציגים של אנשים אחרים אשר בהם הם מתיימרים לשלוט, לייצג או לחייב.
אותן "מעצמות", כך נקראות, אשר איתן השגרירים, מזכירים, נשיאים וסנאטורים מתחזים מתיימרים לקיים אמנות, הן אותו מיתוס כמו שלנו. לפי העקרונות הכלליים של החוק וההגיון, ה"מעצמות" האלה כלל אינן קיימות. זאת לומר, שלא האנשים של אנגליה, לדוגמא, או שום גוף אנושי פתוח, מושבע ואחראי אשר קוראים לעצמם בשם הזה, בשום זמן בשום אופן, פתוח, כתוב או דרך שום חוזה אותנטי בינם לבין עצמם, גיבשו את עצמם אל תוך גוף או ארגון לגיטימי ואותנטי, או אשר אושרו לפי מלך, מלכה, או נציג אחר על מנת לקיים אמנות בשמם או לחייב אותם, אישית או קבוצתית דרך אותן אמנות.
לכן, האמנות המזויפות שלנו, אשר נוצרו עבור מעצמות לא לגיטימיות ואותנטיות, או נציגים של מעצמות אלה, אשר נעשות בשמנו ועבורנו, על ידי אנשים ללא סמכות לגיטימית לפעול עבורנו, אינן יותר לגיטימיות מאשר אמנה ממוצאת אשר נעשתה על ידי אנשי הירח עם המלך של הפליאדות.
על בסיס עקרונות כלליים של חוק ותבונה, חובות שנלקחו בשם "ארצות הברית", או "העם של ארצות הברית", הנם חסרי תוקף. זהו אבסורד מוחלט להעמיד פנים שחובות בסכום של אלפיים וחמש מאות מיליוני דולרים מחייבים כלפי שלושים וחמש או ארבעים מיליון אנשים, כאשר אין חלקיק של ראיה לגיטימית - כזו אשר היתה מחייבת להוכיח חוב פרטי - אשר ניתן להמציא כלפי אף אחד מהם, שאחד מאשר הוא, או פרקליטו שהוסמך לכך, מעולם התקשרו לשלם סנט אחד.
בהחלט, לא כל העם בארצות הברית, ולא אף חלק מהם, מעולם בנפרד או פרטנית התקשרו לשלם סנט אחד מחובות אלו.
בהחלט, גם, לא כל העם בארצות הברית, ולא אף חלק מהם, מעולם, על ידי חוזה פתוח, כתוב, או אותנטי ורצוני אחר, איחדו עצמם כחברה, תאגיד, או איגוד, תחת השם של "ארצות הברית", או "העם של ארצות הברית", ולא הרשו לסוכניהם ללוות בשמם.
בהחלט, גם, לא קיימת כזו חברה, תאגיד, או איגוד כ"ארצות הברית", או "העם של ארצות הברית", שנוצרו על ידי חוזה פתוח, כתוב או אותנטי ורצוני אחר, שברשותם קניין תאגידי שאיתו לשלם את חובות אלו.
כיצד, אז, אפשרי, לפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה, שחובות אשר לא מחייבים אף אחד פרטנית, יכולים לחייב ארבעים מיליון אנשים קולקטיבית, כאשר, לפי עקרונות כלליים ולגיטימיים של חוק ותבונה, לאותם ארבעים מיליון אנשים אין כעת, ומעולם לא היו להם, קניין תאגידי כלשהו? מעולם לא עשו חוזה תאגידי או פרטני? ואין להם, ומעולם לא היו, קיימים כתאגיד?
מי, אם כך, יצר את חובות אלו, בשם "ארצות הברית"? למה, לכל היותר, רק אנשים בודדים, הקוראים לעצמם "חברי הקונגרס" וכן הלאה, אשר מתחזים לייצג את "העם של ארצות הברית", אבל אשר למעשה מייצגים רק חבורה סודית של שודדים ורוצחים, אשר רצו כסף להוציא לפועל את השוד והרצח שבהם הם התעסקו, ואשר התכוונו לסחוט מהתושבים העתידיים של ארצות הברית, על ידי שוד ואיום ברצח (ורצח אמיתי, אם זה יתברר כהכרחי), את האמצעים לשלם את חובות אלו.
חבורה זו של שודדים ורוצחים, אשר היו החובים האמיתיים בחובות אלו, היא סודית, מכיוון שחבריה מעולם לא באו בחוזה פתוח, כתוב, מתוודה או אותנטי, שבעזרתו הם יכולים להיות ידועים פרטנית לעולם, או אפילו אחד לשני. נציגיהם האמיתיים או המתחזים, אשר יצרו את חובות אלו בשמם, נבחרו (אם הם אכן נבחרו) למטרה זו בסודיות (על ידי קלפי סודית), ובצורה אשר לא תיצור ראיה כנגד אף מהחובים פרטנית. וחובים אלו אינם היו ידועים פרטנית אף לא לנציגיהם המתחזים אשר יצרו את חובות אלו בשמם, ואף לא לאלו אשר הלוו את הכסף. הכסף, לפיכך, נלווה והולווה כולו באפלה. כלומר, על ידי אנשים אשר לא ראו אחד את פניו של השני, או ידעו אחד את שמו של השני. ואשר לא יכלו אז, או עכשיו, לזהות אחד את השני כחובים בעסקאות, ואשר לפיכך לא יכולים להוכיח חוזה אחד עם השני.
בנוסף, הכסף נלווה והולווה כולו למטרות פושעות. כלומר, למטרות של שוד ורצח. ומסיבה זו החוזים היו כולם בטלים מטבעם. והיו ככאלו, אף אם הצדדים האמיתיים, מלווים ולווים, היו נפגשים פנים אל פנים, ועושים את חוזיהם בצורה פתוחה, תחת שמם האמיתי.
בנוסף, חבורה סודית זו של שודדים ורוצחים, אשר היו הלווים האמיתיים של כסף זה, בהיעדר קיום תאגידי לגיטימי, אינם בעלי קניין תאגידי שאיתו ניתן לשלם את חובות אלו. הם אכן מעמידים פנים שברכושם שטחים נרחבים של אדמות פראיות, השוכנות בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, ובין מיצר מקסיקו והקוטב הצפוני. אבל, לפי עקרונות כלליים של חוק ותבונה, הם יכולים באותה מידה להעמיד פנים שהאוקיינוס האטלנטי והשקט בבעלותם, או שהאטמוספירה ואור השמש, ולהחזיק אותם, ולהשתמש בהם, לתשלום חובות אלו.
באין קניין תאגידי איתו לשלם מה שמתיימר להיות החוב התאגידי שלהם, חבורה סודית זו של שודדים ורוצחים לאמיתו של דבר פושטי רגל. אין להם דבר לשלם איתו. למעשה, הם לא מציעים לשלם את חובותיהם בצורה שונה מאשר מתוך השלל של השוד והרצח העתידי שלהם. אלו הם אמצעיהם היחידים כפי שהם מודים, והם היו ידועים ככאלו על ידי מלווי הכסף, בזמן שבו הכסף הלווה. וזה היה, לכן, למעשה חלק מהחוזה, שהכסף ישולם רק מתוך שלל מעשי השוד והרצח העתידיים. מסיבה זו, אם לא מסיבה אחרת, החוזים היו בטלים מלכתחילה.
למעשה, שני מעמדות כביכול אלו, מלווים ולווים, היו לאמיתו של דבר מעמד אחד. הם לוו והלוו מעצמם ולעצמם. הם עצמם לא היו רק חלק מהותי, אלא החיים והנשמה, של אותה חבורה סודית של שודדים ורוצחים, אשר לוו ובזבזו את הכסף. פרטנית הם הביאו כסף למטרה משותפת, ולקחו, בעדו, מה שהתיימר להיות הבטחה תאגידית להלוואות פרטניות. התירוץ היחיד שהיה להם בלקיחת הבטחות תאגידיות כביכול אלו, עבור הלוואות ועל ידי, אותם צדדים, הוא שיוכל להיות להם תירוץ כלשהו למעשי השוד העתידיים של החבורה (והוא, עבור תשלום החובות של התאגיד), וכן על מנת שהם יוכלו לדעת לאיזה חלק כל אחד מהם זכאי מתוך הרווחים של מעשי השוד העתידיים.
לבסוף, אם חובות אלו היו נוצרים למטרות תמימות והגונות, ובצורה פתוחה וישרה, על ידי הצדדים האמיתיים לחוזים, אותם הצדדים לא היו יכולים לפיכך לחייב אף אחד מלבד עצמם, ולא בעבור אף קניין מלבד שלהם. הם לא יכלו לחייב אף אחד שיבוא אחריהם, ולא קניין שיווצר לאחר מכן, או ישתייך, לאנשים אחרים.
החוקה מעולם לא נחתמה על ידי אף אחד. ובהיעדר אף חוזה אחר פתוח, כתוב או אותנטי בין כל צד כלשהו, שבזכותו ממשלת ארצות הברית, כך היא נקראית, מתקיימת. ובהיוודע שלא אחר מאשר אנשים גברים, מגיל עשרים ואחד והלאה, מורשים קול כלשהו בממשלה. ובהיוודע גם כן שמספר רב מאותם אנשים מבוגרים לעיתים רחוקות או לעולם אינם מצביעים. ושכל אותם אלו שמצביעים, עושים זאת בחשאי (על ידי קלפי סודית), ובצורה שתמנע את קולם הפרטני מלהיות ידוע, או לעולם, או אף אחד לשני. ולפיכך בצורה שאינה עושה אף אחד אחראי ברבים למעשיהם של סוכניהם, או נציגיהם, - בהיוודע כל הדברים האלו, השאלות עולות: מי מרכיב את הכוח המושל בארץ? מי הם הגברים, הגברים האחראים, אשר שודדים מאיתנו את רכושנו? מגבילים את חירותנו? מכניעים אותנו לשררתם השרירותית? ומחריבים את בתינו, ויורים בנו למוות במאות האלפים, אם אנו מתנגדים? כיצד נמצא את אותם גברים? כיצד נבדיל אותם מאחרים? כיצד נגן על עצמנו ועל רכושנו כנגדם? מי, משכנינו, הם חברים בחבורה זו של שודדים ורוצחים? איך נוכל לדעת אילו הם בתיהם, לשם שנוכל לשרוף או להרוס אותם? איזה הוא רכושם, לשם שנוכל להשמיד אותו? מיהם אנשיהם, לשם שנוכל להרוג אותם, ולשחרר את העולם ואת עצמנו מכאלו עריצים ומפלצות?
אלו הן שאלות שחייבות להיענות, לפני שאנשים יוכלו להיות חופשיים. לפני שהם יוכלו להגן על עצמם מפני חבורה סודית זו של שודדים ורוצחים, אשר כעת בוזזים, משעבדים, ומשמידים אותם.
התשובות לשאלות אלו הן, שרק אלו אשר יש להם הרצון והכוח לירות למוות בזולתם, הם השולטים האמיתיים, כמו בכל הארצות המתורבתות (כביכול) האחרות. שכן בידי אף אחד אחר לא ישדדו, ירצחו או ישועבדו אנשים מתורבתים.
בין פראי אדם, כוח פיזי לבדו, בידי אדם אחד, יכול לאפשר לו לשדוד, לשעבד או להרוג אדם אחר. בחברת ברברים, כוח פיזי לבדו, בידי מספר אנשים, ממושמעים, ופועלים יחדיו, אף עם מעט מאוד כסף או הון אחר, יכול, תחת נסיבות מסוימות, לאפשר להם לשדוד, לשעבד או להרוג מספר אנשים אחרים, מרובים, או אולי אף מרובים יותר, מהם. ובחברת גם פראים וגם ברברים, צורך לבדו יכול לפעמים לגרום לאדם אחד למכור את עצמו כעבד לאחר. אבל בחברת (כביכול) אנשים מתורבתים, שבחברתם ידע, הון והאמצעים לפעולה משותפת, נהפכו לנחלת הכלל. ואשר המציאו נשקים ואמצעי הגנה כאלו אשר הופכים כוח פיזי בלבד לבעל חשיבות פחותה. ואשר על ידם חיילים בכל מספר נדרש, ומכשירי מלחמה אחרים בכל מספר נדרש, תמיד בהישג יד עבור כסף, שאלת המלחמה, ולפיכך שאלת הכוח, היא מעט יותר מאשר שאלת כסף בלבד. כהשלכה הכרחית, אלו אשר עומדים מוכנים לספק את כסף זה, הם השליטים האמיתיים. זהו המקרה באירופה, וזהו המקרה בארץ זו.
באירופה, השליטים הנומינליים, הקיסרים והמלכים והפרלמנטים, הם כל דבר מאשר השליטים האמיתיים של ארצותיהם. הם מעט יותר או כלום מלבד סתם כלים, המשמשים את העשירים על מנת לשדוד, לשעבד, וכן (אם יש צורך) לרצוח את אלו שיש להם פחות הון, או שאין להם כלל.
הרוטשילדים, ומעמד זה של מלווי כסף שהם נציגיהם וסוכניהם - אנשים אשר לעולם לא חושבים להלוות שילינג בודד לשכנם הקרוב, למטרת תעשיה הגונה, אלא בהצגת הבטחונות נרחבות ביותר, ובשיעור הריבית הגבוהה ביותר - עומדים מוכנים, בכל זמן, להלוות כסף בכמות בלתי מוגבלת לשודדים ורוצחים אלו, אשר קוראים לעצמם ממשלות, לצורך הוצאתו לירות באלו אשר לא יכנעו בשקט להישדד ולהשתעבד.
הם מלווים את כספם בצורה זו, ביודעם שהוא ישמש לרצוח אנשים אחרים, אשר רק רוצים את חירותם וזכויותיהם. ביודעם גם כן שלא הריבית ולא הקרן ישולמו לעולם, אלא אם הן יסחטו תחת אימת השנות מעשי רצח כמו אלו אשר עבורם ישמש הכסף אשר נלווה.
מלווי כסף אלו, הרוטשילדים, לדוגמא, אומרים לעצמם: אם אנו נלווה מאה מיליון שטרלינג למלכה והפרלמנט של אנגליה, הוא יאפשר להם לרצוח עשרים, חמישים או מאה אלף אנשים באנגליה, אירלנד או הודו. והאימה אשר ישרו מעשי שחיטה כאלו, יאפשרו להם לשמור את כל האנשים בארצות אלו תחת מרותם לעשרים, או אולי חמישים, שנים הבאות. לשלוט בכל המסחר והתעשיה שלהם. ולסחוט מהם כמויות גדולות של כסף, תחת השם של מיסים. ומההון שכך יסחט מהם, הם (המלכה והפרלמנט) יכולים להרשות לעצמם לשלם לנו שיעור ריבית גבוהה יותר עבור כספנו מאשר אנו יכולים לקבל בכל דרך אחרת. או, אם נלווה את סכום זה לקיסר אוסטריה, זה יאפשר לו לרצוח כל כך הרבה מעמו עד שישרה אימה בשאר, וכך לאפשר לו לשמר אותם תחת מרותו, ולסחוט מהם כסף, לעשרים או חמישים שנים הבאות. והם אומרים את אותו הדבר כלפי הקיסר של רוסיה, המלך של פרוסיה, הקיסר של צרפת, או כל שליט אחר, כך הם נקראים, אשר, לשיפוטם, יוכלו, על ידי רצח מספר סביר של עמו, לשמור את השאר במרות, ולסחוט מהם כסף, לזמן רב, לשלם את הריבית והקרן של הכסף שהלווה לו.
וכן למה גברים אלו כה מוכנים להלוות כסף לשם רצח עמיתיהם? מסיבה זו בלבד, שהלוואות כאלו נחשבות השקעות טובות יותר מהלוואות למטרת תעשיה הגונה. הן מניבות ריביות גבוהות יותר, והטרחה לדאוג להן פחותה. זהו העניין כולו.
השאלה בדבר הלוואות אלו, בקרב מלווים אלו, היא שאלת רווח כספי בלבד. הם מלווים כסף לשם שדידת, שעבוד ורצח יתר בני האדם, רק בגלל, שבאופן כולל, הלוואות כאלו מניבות טוב יותר מכל האחרות. הם אינם מכבדי סמכות, אינם טיפשים בעלי אמונות טפלות, אשר נושאים עיניהם למלכים. אין להם רחשי לב יותר למלך, או לקיסר, מאשר לקבצן, אלא מאשר הוא לקוח טוב יותר, ויכול לשלם להם ריבית טובה יותר על כספם. אם יטילו ספק ביכולתו לרצוח בהצלחה לשם שימור כוחו, וכך לסחוט כסף מעמו בעתיד, הם ידחו אותו ללא טקס כפי שהם ידחו כל פושט רגל חסר תקווה אחר, אשר ירצה ללוות כסף להציל את עצמו מאי פרעון פתוח.
כאשר אותם מלווים גדולים של כספי דם, כמו הרוטשילדים, הלוו סכומי כסף עצומים בצורה זו, למטרת רצח, לקיסר או מלך, הם מוכרים את אגרות החוב שהנפיקו, בכמויות קטנות, לכל אחד, ולכולם, אשר נוטים לקנות אותם במחירים משביעי רצון, על מנת להחזיק כהשקעות. הם (הרוטשילדים) לפיכך מחזירים את כספם במהרה, עם רווחים גדולים, וכעת מוכנים להלוות כסף באותה צורה שוב לכל שודד ורוצח אחר, הנקרא קיסר או מלך, אשר, הם חושבים, סביר שיצליח בשדידותיו ורציחותיו, ויוכל לשלם מחיר טוב עבור הכסף הנחוץ לבצע אותן.
עסק זה של הלוואת כספי דם הוא אחד מהשפלים, קרי הדם והפושעים ביותר אשר בוצעו מעולם, בכל היקף משמעותי, בקרב בני אדם. הדבר כמו הלוואת כסף לסוחרי עבדים, או לשודדים מצויים ופיראטים, שיוחזר מתוך שללם. והאנשים אשר מלווים כסף לממשלות, כך הן נקראות, לשם המטרה לאפשר לאלו לשדוד, לשעבד ולרצוח את עמם, הם בקרב הנבלים הגדולים ביותר שהעולם ראה אי פעם. והם ראויים באותה מידה להיות רדופים ולהיהרג (אם לא ניתן להיפטר מהם בצורה אחרת) כמו סוחרי העבדים, השודדים או הפיראטים אשר חיו אי פעם.
כאשר אותם קיסרים ומלכים, כך הם נקראים, מקבלים את הלוואותיהם, הם לאלתר שוכרים ומאמנים כמויות ענק של רוצחים מקצועיים, הנקראים חיילים, ומשתמשים בהם לירות בכל אלו אשר יתנגדו לדרישותיהם לכסף. למעשה, רובם שומרים כמויות גדולות של רוצחים אלו באופן קבוע תחת שירותם, כאמצעיהם היחידים לאכיפת סחיטותיהם. יש כעת, אני חושב, ארבע או חמש מיליון מאותם רוצחים מקצועיים אשר מועסקים באופן קבוע על ידי אותם כביכול ריבוני אירופה. האנשים המשועבדים הינם כמובן מאולצים לתמוך ולשלם לכל אותם רוצחים, וגם להכנע לכל אותם סחיטות אשר הרוצחים האלה מועסקים על מנת לאכוף.
רק בדרך הזאת רוב הממשלות באירופה מתוחזקות. הלכאורה ממשלות הללו במציאות הן רק חבורות גדולות של שודדים ורוצחים, מאורגנים, ממושעמים ותמיד עומדים על המשמר. והלכאורה ריבונות, אשר נמצאות באותן ממשלות שונות, הן רק ראשים או מפקדים של חבורות שונות של שודדים ורוצחים. ואותם ראשים ומפקדים תלויים על מלווים של כספי דמים עבור האמצעים לבצע את אותן גניבות ורציחות. הם לא יכולים לתמוך בעצמם אף לא לרגע ללא ההלוואות אשר נעשו עבורם על ידי אותם מלווים עם כספי הדמים. והדאגה הראשונה שלהם היא לתחזק את הקרדיט שלהם איתם; כי הם יודעים שהסוף שלהם קרב כאשר הקרדיט שלהם נגמר. ולכן, ההכנסות הראשונות של הסחיטות שלהם באופן מדוייק הולכות על כיסוי החובות שלהם.
בנוסף על לשלם את הריביות על האגרות שלהם, הם אולי גם נותנים לאותם מלוויםי גם מונופולים בבנקאות, למשל הבנק של אנגליה, צרפת ושל ווינה; עם ההסכם שאותם בנקים ימציאו להם כספים, אם יהיה במקרי חירום פתאומיים נדרש לירות באנשים נוספים שלהם. ואולי גם, באמצעים של מכס על יבוא מתחרה, הם נותנים מונופולים בענפי תעשייה מסויימים, אשר עוסקים בהם אותם מלווי כספי דמים. הם גם, דרך מיסוי לא שוויוני, פוטרים באופן מלא או חלקי את הרכוש של המלווים, ומערימים עול בהתאם על אלו אשר עניים וחלשים מדי מלהתנגד.
כן נראה שכל אותם אנשים, אשר מכנים את עצמם בשמות רמים כגון קיסרים, מלכים, ריבונים, מונרכים, המלכויות הנוצריות ביותר, המלכויות הקתוליות ביותר, הגבוה ביותר, הרם ביותר והנסיך הכי מוכשר, ודומיהם, ואלה אשר טוענים לשלוט "דרך חסדו של האל", לפי "זכות אלוהית" --- זאת אומרת, לפי סמכות מיוחדת מהשמיים --- הם מטבעו של דבר לא רק הרשעים והארורים ביותר, אשר עוסקים רק בבזיזה, שעבוד ורצח של בני עמם, הם גם התלויים, המתרפסים, הצייתנים והחנפנים ביותר והכלים של אותם מלווי כספי דמים, אשר עליהם מסתמכים על מנת לבצע את הפשעים שלהם. מלווי הכספים האלו, כמו הרוטשילדים, צוחקים ואומרים לעצמם: היצורים העלובים האלה, אשר קוראים לעצמם קיסרים, ומלכים, ומולכים, הנסיכים הנאצלים והמוכשרים ביותר; המתיימרים ללבוש כתרים, ולשבת על כסי מלכות, אשר מקשטים עצמם בסרטים, נוצות ותכשיטים; ואשר מקיפים את עצמם בלקקנים וחנפנים מושכרים; ואשר אנו סובלים בעת שהם מסובבים בהנאה, ואשר מוליכים שולל את האיוולים והעבדים, ומציגים עצמם כשליטים ומחוקקים אשר נבחרו במיוחד על ידי האל הכל יכול; ולהחזיק מעצמם כהמעיין היחיד של כבוד וכבוד האדם והעושר והכוח --- כל אותם נבלים וחקיינים יודעים שאנחנו יוצרים אותם, ומשתמשים בהם; אשר בזכותנו הם חיים, זזים, וקיימים; ושאנו דורשים מהם (כמחיר מעמדם) לקחת על עצמם את כל העמל, כל הסכנה, וכל שאט הנפש של כל הפשעים שהם ביצעו עבור הרווח שלנו; ושבאותו רגע שהם יסרבו לבצע את הפשעים אשר אנחנו נדרוש מהם, או לשלם לנו את ההכנסות ממעשי השוד שלהם כפי שאנו נראה לנכון לדרוש, שאנחנו נהרוס אותם, נפשיט מהם את כל התכשיטים הזולים שלהם, ונשליך אותם אל העולם כקבצנים, או שנסגיר אותם לנקמתם של אלו אשר הם שעבדו.
כעת, מה שנכון באירופה, נכון בעיקרו בארץ זו. ההבדל הוא המשני, שבארץ הזאת, אין ראש קבוע שניתן לראות, או מפקד, של אותם שודדים וגנבים אשר קוראים לעצמם "הממשלה". כלומר, אין אדם אחד, אשר קורא לעצמו המדינה, או הקיסר, מלך, שליט; אין אחד אשר טוען שהוא וילדיו שולטים "דרך חסד האל", דרך "זכות אלוהית", או דרך מינוי מיוחד מהשמיים. יש רק אנשים מסויימים אשר קוראים לעצמם נשיאים, סנאטורים, נציגים ואשר טוענים להיות הנציגים המורשים, בזמן הנתון, או עבור תקופות זמן קצרות, של "העם של ארצות הברית"; אבל לא מסוגלים להראות שום תעודות, או יפוי כוח, או שום ראיה אותנטית אחרת אשר תראה שהם אכן כאלה; ואשר ידועים לשמצה שאינם כאלו; אך למעשה הם רק סוכנים של אותה חבורה סודית של שודדים ורוצחים, אשר אותה הם לא מכירים, ואין באמצעותם את היכולת לדעת באופן פרטני; אבל הם מאמינים, כאשר יבוא רגע המשבר, יתמכו בהם באופן גלוי או חשאי בכל עושקם ופשעיהם.
מה שחשוב לשים לב זה שכל אותם נשיאים, סנאטורים, נציגים, כל אותם סוכנים מעמידי פנים של "העם של ארצות הברית", ברגע שהדרישות שלהם פוגשות בכל נסיון התנגדות עוצמתי מכל חלק מאותו "העם" עצמו, מחוייבים, כמו השודדים והרוצחים העמיתים שלהם באירופה, לנוס חזרה למלווי כספי הדמים, עבור האמצעים לקיים את הכוח שלהם. והם משאילים את הכסף שלהם על סמך אותם עקרונות, ועבור אותן מטרות, כלומר, להוציאו בגין ירי באותו "העם של ארצות הברית" --- בוחריהם ומרשיהם, כפי שהם קוראים להם --- אשר מתנגדים למעשי השוד והשעבוד שאותם לווים עושים בהם. והם מצפים להחזיר את ההלוואות, אם בכלל, דרך ההכנסות של אותם מעשי שוד עתידיים, אשר הם מצפים שיהיו קלים, להם ולעמיתיהם, לבצע לאורך פרק זמן של שנים רבות על חשבון הבוחרים המדומים שלהם, אם אך יתאפשר לירות בכמה מאות או אלפים מהם, ובכך לזרות טרור בכל השאר.
אולי העובדות לא נעשו יותר ברורות, בשום במדינה בעולם, מאשר בשלנו, שאותם מלווים חסרי נשמות צמאי דם הם השליטים האמיתיים; אשר הם שולטים מהסיבות הכי עלובות ותאוות בצע; שהממשל המדומה, הנשיאים, הסנאטורים ולכאורה נציגים, הם בסך הכל הכלים שלהם; ושום רעיונות או דאגה לצדק או חירות לא היו בהם כשלוו את כספם עבור המלחמה. על מנת להוכיח את כל זה, הביטו בעובדות הבאות.
לפני כמעט מאה שנים נטען שנפטרנו מכל אותם אמונות תפלות דתיות, אשר השרישה בנו הכהונה המושחתת והמתרפסת באירופה, אשר לפיה השליטים, כך נקראו, שאבו את סמכותם ישירות מהשמיים; ולפיכך שזאת הייתה חובתם של האנשים לציית להם. אנו הכרזנו לפני הרבה זמן שלמדנו שממשלה יכולה להתקיים באופן צודק רק על ידי רצון חופשי, ודרך תמיכה וולנטרית, מאותם אנשים שבוחרים לקיים אותה. כולנו הכרזנו שידענו לפני זמן רב, שהמטרות הליגטימיות של המששלה היו הגנה ושמירה על חירות וצדק לכל באופן שווה לכולם. כל זאת אנו הכרזנו לפני כמעט מאה שנים. והתיימרנו להתבונן, מלאי רחמים ובוז, על אותם אנשים בורים, אחוזי האמונות הטפלות והמשועבדים של אירופה, אשר נשארו מוכנעים בקלות כזו על ידי הרמאות והכח של הכוהנים והמלכים.
למרות ועם כל מה שלמדנו וידענו והצהרנו, במשך כמעט מאה שנים, מלווי כספי הדמים האלו סייעו מרצון, במשך שנים רבות לפני המלחמה, לבעלי העבדים בהסטת הממשלה מהמטרות של חירות וצדק, אל הפשעים הכי גדולים. הם היו כאלה שותפים עבור שיקולים כלכליים בלבד, דהיינו, שליטה של השווקים בדרום; במילים אחרות, הפריבילגיה להחזיק את בעלי העבדים עצמם משועבדים לסוחרים והיצרנים של הצפון (אלו שאחר כך סיפקו את הכסף למלחמה). והסוחרים והיצרנים שבצפון, מלווי כספי הדמים האלו, היו מוכנים להיות השותפים של בעלי העבדים בעתיד, מאותם שיקולים כלכליים. אבל בעלי העבדים, או בשל ספק על יכולתם של בעלי בריתם בצפון, או כי הרגישו עצמם חזקים מספיק על מנת להמשיך להחזיק את העבדים שלהם משועבדים גם ללא תמיכה מהצפון, לא רצו להמשיך לשלם את המחיר שהאנשים בצפון דרשו. ועל מנת לאכוף את מחיר זה בעתיד --- כלומר, לשלוט על השווקים בדרום, לתחזק את שליטתם בתעשייה והמסחר של הדרום --- יצרנים וסוחרים צפוניים אלו הלוו חלק מהרווחים שלהם מהמונופולים הקודמים שלהם עבור המלחמה, וזאת על מנת להבטיח לעצמם מונופול שווה או גדול יותר בעתיד. אלו --- ולא אהבה לחירות וצדק --- היו המניעים למענם הלווה לצפון הכסף למלחמה. בקצרה, הצפון אמר לבעלי העבדים: אם אתם לא הולכים לשלם את המחיר שלנו (נתינת שליטה על השווקים שלכם) עבור העזרה שלנו נגד העבדים שלכם, אנו נבטיח לעצמנו את אותו המחיר (נמשיך לשלוט על השווקים שלכם) על ידי עזרה לעבדים שלכם כנגדכם, ושימוש בהם על מנת לשמור את שליטתינו עליכם; שכן תהיה לנו שליטה בשווקים שלכם, יהיו האמצעים למטרה זו שחורים או לבנים, והמחיר, בדם וכסף, יהיה אשר יהיה.
לפי עקרון זה, וממניע זה, ולא מתוך אהבה לחירות, או צדק, הכסף הולווה בכמויות עצומות, ובשיעורי ריבים עצומים. ועל ידי הלוואות אלו לבדן שמטרות המלחמה הושגו.
וכעת, המלווים של כספי הדמים דורשים את שכרם; והממשלה, כך היא נקראית, נהיית כלי בידם, הכלי המתרפס, המשועבד, והמרושע שלהם, לסחוט אותו מהעמל של האנשים המשועבדים של הצפון והדרום. והוא יסחט בכל אמצעי ישיר, עקיף ומיסוי לא שוויוני. לא רק הקרן והריבית --- ענקית ככל שתהיה --- ישולמו במלואן; אלא אותם מחזיקי חוב יקבלו תשלום גם בעתיד, כפול, משולש ואף מרובע מכך --- דרך מכסי מגן כאלו על ייבוא אשר יאפשרו ליצרנים המקומיים לדרוש מחירים עצומים על סחורתם; גם על ידי מונופולים כאלו בבנקאות אשר יאפשרו להם לשמור על שליטה, ובכך לשעבד ולבזוז, את התעשייה והמסחר של רובם הגדול של אנשי הצפון. לסיכום, השעבוד התעשייתי והמסחרי של רובם הגדול של האנשים, בצפון ובדרום, שחורים ולבנים, הוא המחיר שאותם מלווי כספי דמים דורשים, ומתעקשים עליו, והם נחושים להבטיח, תמורת הכסף שהלוו עבור המלחמה.
לאחר שאורגנה תוכנית זו כולה לפרטים, הם מניחים את חרבם בידי הרוצח הראשי של המלחמה, ומפקידים בידיו להוציא את זממם לפועל. וכעת הוא, מדבר ככלי בידם, אומר, "הבה לנו שלום".
המשמעות של זה היא: הכנעו בשקט לכל מעשי השוד והשעבוד אשר ארגנו עבורכם, ואתם תוכלו לקבל "שלום". אבל במקרה שאתם תתנגדו, אותם מלווים של כספי דמים, אשר סיפקו את האמצעים להכניע את הדרום, יספקו שוב את האמצעים, על מנת להכניע אותכם.
אלו הם התנאים במסגרתם ממשלה זו, או, ביוצאי דופן מועטים, ממשלה אחרת מעניקה "שלום" לנתיניה.
העניין כולו, מצידם של אלו אשר המציאו את הכסף, היה ועכשיו הוא, מזימה מכוונת של שוד ורצח; לא רק לשם מונופול על השווקים של הדרום, אלה גם עבור שליטה במטבע, ולפיכך בתעשייה והמסחר, ופליכך לבזוז ולשבעד את הפועלים, של הצפון והדרום שניהם. והקונגרס והנשיא אינם היום מלבד כלים למטרות אלו. הם מחוייבים להיות, כי הם יודעים שכוחם שלהם, כשליטים, כביכול, מגיע לקיצו, ברגע שבו לא תתאפשר להם הלוואה מאותם מלווי כספי דמים. הם כמו פושט רגל בידיו של סחטן. הם לא יעזו לסרב לאף דרישה מהם. ועל מנת להחביא מיד, אם אפשרי, את טבעם המתרפס ופשעיהם, יסיתו את תשומת לב הקהל, על ידי קריאה שהם "ביטלו את העבדות!" ושהם "הצילו את הארץ!" ושהם "שימרו את האיחוד המפואר שלנו!" ושכעת בתשלומם של "החוב הלאומי", כפי שהם קוראים לו (כאילו שהאנשים עצמם, כל אלו אשר ימוסו עבור תשלומו, באמת התחייבו לכך מרצונם החופשי), הם פשוט "שומרים על הכבוד הלאומי!".
ב"שמירה על הכבוד הלאומי", הם פשוט מתכוונים שהם, גנבים ושודדים ידועים, מתיימרים להיות האומה, ושהם ישמרו על אמונם של אלו אשר מלווים להם את הכסף הנחוץ לרמוס את רובם הגדול של האנשים בשליטתם; ושהם ינכסו בנאמנות, מההכנסות של מעשי השוד והרצח העתידיים שלהם, מספיק על מנת לשלם את כל ההלוואות שלהם, הקרן והריבית.
העמדת הפנים, ש"ביטול העבדות" היתה מניע או הצדקה למלחמה, היא תרמית על אותו אופי כמו "שמירה על הכבוד הלאומי". מי, אם לא שרלטנים, שודדים ורוצחים כמותם, כוננו את העבדות? איזו ממשלה, אם לא כזו הנשענת על החרב, כמו זו שיש לנו כעת, הייתה מסוגלת לשמר את העבדות? ולמה אנשים אלו ביטלו את העבדות? לא מתוך האהבה לחירות בכללי --- לא כמעשה של צדק לאדם השחור עצמו, אלה רק ""כאמצעי מלחמה", וכי הם רצו את עזרתו, ואת זו של חבריו, על מנת להוציא לפועל את המלחמה שלהם לתחזוקת והעצמת השעבוד הפוליטי, המסחרי והתעשייתי, אשר הם הכפיפו אליו את רובם הגדול של האנשים, שחורים ולבנים. וכעת אותם מתחזים זועקים שהם ביטלו את העבדות של האדם השחור --- למרות שזה לא היה המניע למלחמה --- כאילו הם חשבו שהם יכולים בכך להחביא, להיסלח, או להצדיק את העבדות האחרת שהם נלחמו על מנת להמשיך, ולהפוך אותה ליותר קשיחה ובלתי נמנעת מאי פעם. לא היה הבדל עקרוני --- אלא איכותי בלבד --- בין העבדות אשר הם מתגאים שביטלו, לבין העבדות שהם נלחמו לשמר; שכן כל רסן על חירותו הטבעית של האדם, שאינה הכרחית לשימורו הפשוט של הצדק, הוא עבדות בטבעו, ושונים אחד מהשני רק באיכותם.
אם מטרתם הייתה באמת ביטול העבדות, או שימור חירות או צדק לכלל, היו הם צריכים לומר כך: כולם, יהיו הם שחורים או לבנים, אשר רוצה את ההגנתה של הממשלה הזאת, יקבל אותה; וכל אשר אינו רוצה אותה, יעזב לנפשו, כל עוד יעזוב אותנו לנפשנו. אם היו אומרים זאת, העבדות הייתה מבוטלת בהכרח באותו הרגע; המלחמה הייתה נמנעת; ואיחוד אצילי אלף מונים ממה שאי פעם היה לנו היה התוצאה. זה יכל היה להיות איחוד מרצון חופשי של אנשים חופשיים; איחוד כזה אשר יתקיים בבואו של יום, בין כל האנשים, בעולם כולו, אם האומות, לכאורה, יפטרו מתופסי השליטה, השודדים, והרוצחים, שנקראים ממשלות, אשר כעת בוזזות, משעבדות והורסות אותן.
אך הונאה נוספת של אנשים אלו, שהם כעת מבססים, ושהמלחמה תוכננה לכונן, "ממשלה בהסכמה". הרעיון היחיד שהם מעולם יצרו בנידון מהי ממשלה בהסכמה, הוא זה --- שזאת אחת שלה כולם חייבים להסכים, או להיירות. רעיון הזה היה המרכזי בגינו הוצאה המלחמה לפועל, וזה המרכזי, כעת שיש לנו מה שנקרא "שלום".
התירוצים שלהם שהם "הצילו את הארץ" ו"שמרו על האיחוד המהולל", הן רמאויות כמו כל שאר התירוצים שלהם. בכך הם מתכוונים שהם הכפיפו, ושמרו את כוחם על, אנשים שאינם רוצים בכך. הם קוראים לכך "להציל את הארץ"; כאילו שאנשים משועבדים ומוכפפים - או כאילו כל אנשים אשר נשמרים בכפיפות על ידי החרב (כי שהכוונה שנהיה כולנו מעתה) --- יכולים להיקרא שיש להם ארץ. לזה גם, הם קוראים "לשמר את האיחוד המהולל"; כאילו שאפשר היה לומר שישנו איחוד כלשהו, מהולל או מושמץ, אשר אינו מרצון חופשי. או כאילו שאפשר לומר שיש איחוד כלשהו בין אדונים ועבדים; בין אלו שכובשים ונכבשים.
כל הקריאות שהם "ביטלו את העבדות", שהם ל"הצילו את הארץ", שהם "שימרו את האיחוד", שהם כוננו "ממשלה של הסכמה", ושהם "שימרו את הכבוד הלאומי", כולם שקרים דוחים, חסרי בושה, ושקופים --- כה שקופים שלא יאה שישכנעו אף אחד --- כאשר הם נאמרים כהצדקות למלחמה, או לממשלה שירשה את המלחמה, או לחייב את האנשים לשלם את עלות המלחמה, או לחייב כל אחד לתמוך ממשלה שהוא לא רוצה.
המוסר הנלמד מכל אותן עובדות האלה הוא: כל עוד האנושות ממשיכה לשלם "חובות לאומיים", כך הם נקראים --- זאת אומרת, כל הם פתיים ופחדנים עד כך שהם ממשיכים לשלם עבור שקרים, בזיזה, עבדות ורצח --- כל עוד יהיה מספיק על מנת להלוות כסף עבור מטרות אלו; ועם הכסף הזה, הרבה כלים, הנקראים חיילים, יכולים להישכר על מנת לשמור אותם בהכנעה. אבל כאשר הם יסרבו להבא לשלם עבור אותם שקרים, בזיזה, עבדות ורצח שלהם עצמם, הם יפסיקו לקבל שקרנים, תופסי כוח, שודדים ורוצחים ומלווי כספי דמים כשליטים.
מכיוון שהחוקה מעולם לא נחתמה, או הוסכמה, על ידי מישהו, כחוזה, ולכן מעולם לא חייבה אף אחד, וכעת לא מחייבת אף אחד, והיא, בנוסף, אינה כזו אשר ניתן לצפות מאנשים להסכים עליה להבא, אלא אם הם מוכרחים לעשות זאת כנגד חודו של כידון, אין אולי חשיבות למשמעותה החוקית האמיתית, כחוזה. ובכל זאת, הכותב חושב שיאה לומר, שלפי דעתו, החוקה אינה כלי כזה אשר היא שוערה לרוב להיות, אלא מאשר לפי פרשנויות שגויות, וחמסנות ברורה, הממשלה בפועל דבר שונה מאוד, וכמעט לחלוטין, מאשר מה שהחוקה עצמה מתיימרת להסמיך. הוא כתב לאחר מכן הרבה, וימשיך לכתוב הרבה יותר, להוכיח שזו האמת. באם החוקה היא באמת דבר כזה, או אחר, דבר זה ידוע בביטחה - או שהיא לא הסמיכה ממשלה ככזו אשר מעולם היתה לנו, או שהיא היתה חסרת כוח למנוע ממשלה כזו. בכל מקרה, היא לא כשירה להתקיים.
הערות
- ראה "אין בגידה, מספר 2, עמודים 5 ו6."
- נניח שהיא "הממשלה הטובה ביותר עלי אדמות", האם זה מוכיח שהיא טובה, או רק את הרוע של כל שאר הממשלות?
- האנשים אשר כתבו אותה, מעולם לא חתמו עליה בצורה שתכבול אותם, כחוזה. ולא אחד מהם כנראה היה מעולם חותם עליה בצורה כזו שתכבול אותו אליה, כחוזה.
- אני בחנתי אישית את ספרי החוקים של המדינות הבאות: מיין, ניו המפשייר, וורמונט, מסצ'וסטס, רוד איילנד, קונטיקט, ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה, דלאוור, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית, קרוליינה הדרומית, ג'ורג'יה, פלורידה, אלבמה, מיסיסיפי, טנסי, קנטקי, אוהיו, מישיגן, אינדיאנה, אילינוי, ויסקונסין, טקסס, ארקנסו, מיזורי, איווה, מינסוטה, נברסקה, קנזס, נוואדה, קליפורניה ואורגון, ומצאתי שבכל מדינות אלו החוק האנגלי חוקק מחדש, לפעמים עם שינויים, אבל באופן כללי באופן שיגדיל את סמכויותיו, וכעת בתוקף. להבא חלק מההוראות של החוק במסצ'וסטס: "אף פעולה לא תינקט באף מן המקרים הבאים, כלומר:... לחייב אדם בהבטחה מיוחדת לענות על חוק, פשיטת חוב, או עשיית אי צדק לאחר:... בפני חוזה על מכירת אדמות, דירות, ירושה, או עניין כלשהו כלפי, או אשר נוגע להם; או בפני הסכם שאינו להיות מבוצע שנה מכתיבתו: אלא אם ההבטחה, החוזה או ההסכם, שבפניו מובאת פעולה כזו או תזכיר או הערות כלשהן, הם בכתב, ונחתמו על ידי הצדדים שיחויבו לפיהם, או על ידי אדם שהוסמך על ידם כחוק:... אף חוזה למכירת טובין, מלאי או סחורה, במחיר של חמישים דולרים או יותר, לא יהיה טוב ותקף, אלא אם הקונה מסכים ומקבל אף חלק מהטובין שכך נמכרו, או נותן דבר בתום לב לכבול את העסקה, או תשלום חלקי; או אלא אם הערה או תזכיר בכתב על העסקה נעשה ונחתם על ידי הצד שיחויב לאחר מכן, או על ידי אדם שהוסמך לכך על ידיו כחוק".
- ושני שליש זה מהקולות יכול להיות אף שני שליש ממניין - כלומר שני שליש מהרוב - במקום שני שליש מהשלם.
- איזה ערך משמעותי יש לכל אדם, כפרט, שהוא מורשה להביע את קולו בבחירת אותם אדונים של ההמון? קולו הוא רק אחד מכמה מיליונים.